| |
אנחנו בכיור ואנחנו נשארים בכיור |
כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הוסף מסר | 12/2009
היי, אני כבר לא תינוק, אני מתלבש לבד
טוב נו. להתלבש הצלחתי פחות או יותר מההתחלה. לאט להפליא, אבל לבד. אולי חוץ מלגרוב גרביים...
אז מה חדש?
הצלחתי להגשים את תוכניות הבריחה לסופש (שחלף) וכך בחמישי שעבר שמנו פעמינו הכשכוש, אבי ואני תל אביבה. אחרי כמה סידורים קטנים (וכל מיני סיבובים גדולים ברכב כדי להוריד אותי כמה שיותר קרוב לפתחים הנכונים ולהביא למינימום הליכה) נחתתי בבית. בתה 
מכאן דיווח מיגע ומלא על סוף השבוע... אפשר לדלג, אני פשוט צריכה לקטר קצת
אבי היקר החליף לי מצעים ובכללי עזר לי להתאקלם מחדש, ירד לטיול אחרון עם הכשכושון ונסע לדרכו בצהרים המאוחרים. הרעבה כל כך שמחה לראות אותנו שזה היה מרגש. כשאני כותבת אותנו אני בהחלט מתכוונת גם את הכשכוש שבו היא התחככה, נגחה בחביבות (ראש לראש) מגובה הספה ואף החליטה לנקות. היה מצחיק וכייפי.
בערב המוקדם הגיע חבל. הזמנו ואכלנו ביחד ארוחת ערב, ראינו את הסנדק הראשון (השני תוכנן להיום אבל לא הגעתי ליעד ובינתיים גם החבל חולה) וכמובן שהוא יצא עם כשכושי.
בשישי בבוקר קמתי מוקדם מידי (אני ישנה ממש רע. רע מהרגיל. זה מרשים עד כמה). חיכיתי וציפיתי. ציפיתי וחיכיתי. וקליי (שהיתה אמורה להגיע על הבוקר לטייל את הכשכוש ולחבוש את יוזרס טרולי) לא באה. מצד שני הרגשתי לא רע. התקשרתי לשכנה מלמטה שהגיעה כדי להוריד איתנו כיסא מתקפל ויצאנו באומץ ועוז לדשא (16 מדרגות + מעלית + בערך 20-25 צעדים). למטה פגשנו את קליי וביתה. התיישבנו כולנו בדשא ואפחד לא טייל עם הכשכוש ובאופן כללי ביקור הקליי היה מרגיז (הדרך של קליי להבהיר שהיא דואגת לי, מסתבר, כולל בעיקר לצעוק עליי למה לא ביקשתי, למה לא התקשרתי, למה לא חיכיתי ועוד. זו דרך ממש לא נעימה). אני חושבת שהיתה לנו בעיה קשה של תיאום ציפיות. בסוף כמו כל דבר טוב, גם זה נגמר. בצהרים הגיעה הנפש, יצאה לסיבוב עם הנסיך (שהתניע בלי שום בעיה למרות כל תחזיות המלעיזים, אני הייתי היחידה שהאמינה בו) והביאה לנו אפגניות מהג'ירף.
בערב סופסוף* נחתי והתייחדתי עם הספה ועם הילדים. היה נפלא. קשה לתאר כמה התגעגעתי פשוט לשקט שבו אין רדיו או טלויזיה או דיבורים אלא רק יללות עדינות ונחירות קלות ופרווה נעימה סביב.
אחרי חווית הבוקר של שישי החלטתי לוותר על קליי. בשבת בבוקר יצאתי לבדי עם כשכושי והקב. יצאנו לנו לאט ומאד בזהירות לרבע סיבוב בדשא של הבניין. הכשכוש כל כך שמח שאני איתו שזה היה פשוט כיף. הוא הבין עניין ועשה את שצריך לעשות בלי להתמהמה. נכון, הוא גם עשה לי עיניים לשביל החוצה בניסיון לשכנע אותי לטיול אמת. אי אפשר באמת להאשים אותו.
בצהרים ביקרו אותנו מתושלח והצעדנית עם המון אוכל שמתו' בישלה לנו. היה כיף גדול. מתו' גם לקחה את הילדים לסיבוב "קטן" לפני האוכל (חצי שעה) ואחריו (שעה נוספת).
לקראת שמונה נפרדתי נרגשות מחתולי שלא עזבה אותי לרגע כל הסופש. אבי הגיע לקחת אותנו בחזרה לצפון הקר (21 מעלות בת"א כשיצאנו ו-12 מעלות ליד בית הוריי שעה וטיפה אחרי).
סוף סופש
בראשון הגיעה לכאן בבוקר פיזיותרפיסטית חדשה (השניה, יש כבר שלישית בתהליכים). היתה חבשה אותי חבישה חדשה מפחידה ומייגעת** והורתה לי להשאר איתה לאיזה חודש. כן, אני חבושה מאז יום ולילה, עם הפסקות מקלחת יומיות בלבד. מצד אחד נראה שהיא עוזרת. אתמול היה היום הכי טוב עד עכשיו ובכללי אני מוצאת את עצמי מידי פעם עושה משהו לבד (כמו להביא לעצמי כוס מים או להגיע למטבח לאכול ארוחה אחת ביום לא על הספה; לא דברים ממש גדולים). מצד שני החבישה הזו גדולה וכבדה ומגושמת וקשה, קשה לאללה לישון עם התיק הזה על הרגל (כן, זה אומר שהשבוע ישנתי אפילו פחות טוב). מהצד החיובי אתמול כבר ממש הסתובבתי לי כל היום ואפילו יצאתי עם הכשכוש לטיול קצרצר בחוץ. מובן שאין שום נעל שאני יכולה להכניס אליה את הרגל הענקית החבושה הזו, אפילו לא בכאילו. אני עובדת גם על זה. בכלל סידורים בטלפון נעשה פרויקט יומי. כל בוקר אני מבלה בהשארת הודעות ושיחות מגוונות. יש תקווה. נראה שאולי אצליח למצוא מישהי/ו שיחבשו אותי חבישה מקצועית בבית בת"א. מכבי כבר מראים סימני שבירה. היום היה פחות טוב ביחס לאתמול ועדיין טוב באופן יחסי. רוצה לומר רואים התקדמות ואני נוטה להאמין שהיא קשורה יותר מזמן (כבר יותר משלושה שבועות) ופחות בחבישה המהוללה. בכל מקרה החלטתי לתת לה שבוע ניסיון וכך ויתרתי על ביקור סופש נוסף.
תוכנית הבריחה החדשה אפילו נועזת יותר מהקודמת. אני מתכננת להגיע ברכבת (כן כן) בשני ולחזור ברביעי. זה אומר שאני מגיעה בלי הכשכוש לצערי. הרעבה הקטנה ממש זקוקה לי וגם אם לא ממש נעים לי להודות בזה כשכוש אוהב להיות פה. אני לא ממש חסרה לו כשהוא כאן עם הוריי שמפנקים אותו המון (אפילו שאסור כאן על הספות, אבוי, בית מקולקל).
בהכללה המצב כאן טוב. הסופש נתן לכולם קצת אויר כמו שציפיתי (וקיוויתי). הצהרת ה"חודש חבושה רצוף" באה בדיוק בחגיגות שלושת השבועות לתאונה. היא פתחה פה מיני מלחמה כשהודעתי שאין שביב סיכוי שהקטנה הרעבה ממשיכה להיות כך לבדה בבית. כולם משום מה חושבים ש"סדרי העדיפויות שלי דפוקים". הצלחתי להתאפק ולא לומר להם את דעתי המלאה על זה. אם סיבוב הרכבת יוכיח את עצמו אני מתכננת לילדים joint custody עליי. שלושה ימים בת"א וארבעה כאן.
חוצמזה יורד המון גשם ואני לא יכולה לצאת אליו. זה קצת מדכא. ערימת הספרים שמחכים לי רק הולכת ותופחת כי כולם מביאים לי ספרים. האופטימיות גם במצב טוב. שומעים עליי, לא?
* כן, הפעלתי על הבוקר גם מכונת כביסה ואז מייבש וקיפלתי, וגם הפעלתי מדיח ורוקנתי. זה לא ממש הרבה עבודה כשעושים בתשלומים וממילא הבית היה כל כך מלוכלך שלא יכולתי בלי לפחות חזות של משהו מסודר ונקי).
** שכבת בד, שכבת צמר גפן מיוחד שמשווה גבהים כך שכל הרגל תהיה עבה כמו מעלה השוק, שכבה של תחבושות אלסטיות חדשות, מיוחדות ולא גמישות (האוקסימורון לא נעלם ממני) שמסובבות סביב כל נקודה ברגל מהאצבעות בכף הרגל ועד הברך 3 פעמים באלכסונים מנוגדים. בס"ה יש סביב הרגל שלי איזה 25-30 מטרים מלופפים. לצערי אני לא מגזימה. לוקח לי 20 דקות לגלגל הכל אחרי המקלחת ולפני חבישה מחודשת. סיוט.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
