| |
אנחנו בכיור ואנחנו נשארים בכיור |
כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הוסף מסר | 12/2009
הבלתי נמנע אכן לא נמנע
הערב אחרי חמישה שבועות שבהם איכשהו, בשילוב שתי חופשות כאן, שהיתי אי שם אצל הוריי נפל דבר. היה פיצוץ גדול. כעוס. כואב. מלא בהטחת עלבונות (אבא) ואז בחפירה הצפויה (אמא). התקשרתי (נפש), ארזתי אותי ואת הכשכוש, מחקתי קוקיס, סיסמאות, יוזרים ותוכנות והנפש לקחה אותנו הבתה.
לקח לי יותר מחצי שעה לאסוף את עצמי. חיכיתי לנפש בערך ארבעים דקות בחוץ ולקח לנו יותר משעה לכאן. (ולמעשה אני כאן כבר שעה). אני כבר לא היסטרית. לא נסערת (טוב אולי זה לא ממש נכון). לא בוכה. חשבתי שאצליח לעצור את הבלתי נמנע וגיליתי שוב שאני רק אנושית. מוגבלת. מאד מאד מוגבלת.
מתושלח והנפש חושבות שאני אמורה להתייחד עם הילדים על הספה מול הטלויזיה החדשה דנדשה (עוד לא צפיתי בה 3 דקות ברצף) ולשכוח מהכל. אני כמובן עסוקה בעיקר בלסדר וטרם הדלקתי את המסך הגדול החדש. כולם טוענים שיש לי איזה בעיה בסידרי עדיפויות (מסיבות שונות ומגוונות). מה אומר? אולי יש בזה משהו, אבל האמת שכל עוד אני עם החבישה שמאפשרת לי חופש תנועה כמעט מלא (גם אם איטי) כדאי שאסדר כך שיהיה לי נוח מאוחר יותר.
שני בערב. אני מרגישה כל כך קטנה וטיפשה. רק עד רביעי בבוקר הייתי צריכה להחזיק כדי להגיע לאמנסיפציה... אולי בהרגשה דומה ללפני הפיצוץ, אבל לפחות עם סיום יותר נעים. יותר מידי פעמים אני זוכרת שעזבתי את הבית ההוא מבטיחה לעצמי לעולם לעולם לא לשוב אליו. בשום מצב. תחת שום תנאי. אולי הפעם אני גם אעמוד בזה.
אני הולכת לבכות עוד קצת, לגמור לסדר ולבדוק את המסך החדש ההוא, למרות שיש לי ספר לסיים, כי גם לחברות שאני מטרטרת המונים כבר חודש+ מגיע קצת סיפוק.
מה אומר? אנחנו בבית ואנחנו נשארים. לפחות משהו אחד טוב יצא מכל זה. מה עם הרגל? הרגל באה אחרי הבריאות הנפשית שלי בסדרי העדיפויות שלי כרגע (אם כבר דפוקה, לפחות דפוקה עקבית).
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
