מזה הרבה שנים אני טוענת בתוקף שאני לא משחקת לפי הכללים. טענתי זאת עוד לפני ש"ירדתי מהרכבת", אבל מאז זה קיבל משנה תוקף. יותר מזה, אני אפילו טוענת שאני לא מכירה את רוב כללי המשחק. למעשה זה אחד התירוצים הרשמיים שלי לכך שאין לי כרטיס באף אתר הכרויות. מי מתקשר למי קודם, מתי ולמה. דברים שאסור לומר לבוס (ועוד כמה שאמרתי) ותת הז'אנר דברים שאסור לומר בראיונות עבודה. אנשים שלא אמורים להיות חברים והם כן, חברים טובים ויקרים. פגישה ראשונה דווקא בבית והרבה פעמים גם כזו שלא אורכת מספר שעות אלא מספר ימים. למי משאילים דברים (כמו לדוגמה רכב לאנשים שמכירים שעתיים). איזה אסופי נוסף על ארבע מותר לקחת מהרחוב כשאין לך בית משלך. בליינדייט ללישון ביחד. מי משלם את החשבון ושל מי... אני כותבת את הדברים האלה נזכרת בכל מיני אירועים ומעשים שכמעט תמיד נגמרו טוב ועולה לי חיוך.

ועם זאת, נתכנסנו כאן היום כדי לדון בשאלה האם הציפור התרגלה לכלובה. כי מסתבר (כך גיליתי לאחרונה) שכשמדובר על העולם הוירטואלי אני מרובת כללים ונטיקט. טוב, אולי לא מרובת כללים, אבל פתאום אני לא יודעת לקפוץ לתוך חשיפה או אאוטינג עצמי. אני צריכה זמן לנשום, זמן להתרגל. הייתי אומרת שהצד השני אשם, כי הוא באמת נפל עליי קצת בבום, אבל אני הרי זו שעושה את זה בד"כ ומצפה מכולם להתמודד (והם מתמודדים לא רע, יותר טוב משאני התמודדתי). יש לי חיים וירטואלים עשירים שכוללים בלוג(ים) מסוף 2001 (כן כן, דו ספרתי כמו שאני אוהבת להשוויץ). אני כותבת בנוכחי כבר מעל שלוש ארבע שנים, בנוסף יש לי חיים מקבילים אחרים לגמרי בפורומים ואפילו קצת כתיבה בויקי. אז מה שונה פה? אני לא בטוחה. אבל יש משהו בחשיפה הגדולה פה שמקשה עליי לחשוף במיידי גם פרטים ביוגרפים מדויקים ולשנות פאזה מבלוגרית תיאורטית ורחוקה למשהו אחר לגמרי.

מסתבר שאפילו אצלי(נו) יש כללים. בד"כ הכללים שלנו קצת חריגים. בבית לדוגמה עכשיו אסור לעלות על הספות עם נעליים, אבל זה כלל חדש ובתוקף רק כי הספות דנדשות (לא לחשוש, זה עוד ישתנה שוב). לכשכוש יש חוק שאומר שהוא לא מקיא על רצפה. אם הוא מספיק, הוא יקיא על הספה; אם הוא מרגיש רע, הוא יקיא על השטיח. ידוע כלב שמכבד את עצמו לא מקיא על מרצפות. במקרי חירום של ממש מותר להקיא על פרקט. לפי הרעבה בקערה שלה חייב תמיד להיות אוכל (ותאמינו לי שהיא קובעת בקטע הזה). אני לא מתחילה לראות סדרה לפני ששודרה לפחות עונה אחת מלאה שלה. מעט מאד כללים שאני חושבת עליהם ויכולה למנות.

בחזרה לכאן, לכללי חשיפה ולמעברים.. מהבלוג הזה יש לי גם כמה קשרים שהם ללא ספק חריגים בראייה מכלילה. חברה שאיתה אני רק מתכתבת באימייל, אבל אנחנו מתכתבות ממש הרבה (לפחות מייל ביום ואם מישהי מפספסת, השניה מקטרת) על דברים שלא מדברים עם כולם, כבר חודשים רבים. חברה שהיא חברה ממש ממש טובה ואנחנו פה ובמייל ובטלפון ומחליפות תמונות, ואפילו ביקרתי אצלה פעם כדי לאסוף מדפסת, אבל מעולם לא נפגשנו. וכמובן הקוראת הכי נאמנה שלי שכבר דיברנו יותר מפעם אחת על להפגש ובסופו של דבר אנחנו נותרות ברמת הבלוגים. יש משהו מגונן ונעים ברמת הוירטואלי. קשה לי לעזוב אותו (או אותה). כן, כבר פגשתי אנשים מישרא. פגשתי אפילו (א)נשים שקוראות אותי (שתיים). פריצת הגבולות פה היא יותר משמעותית. איש בחיי לא יודע אפילו שאני כותבת בלוג, לא כל שכן יודע את כתובתו. אני אוהבת לטעון שאין לי סודות, והאמת שאין גם פה שום אמירה משמעותית שבאמת תביך אותי אם מישהו בחיי יקרא, שלא לומר חמור מלהביך, ועדיין. כשאנשים שמכירים אותך קוראים אותך, משהו בחופש הכתיבה משתנה. כשאנשים מכירים אותך מקריאה, יש להם איזשהו סט ציפיות שמרתיע אותי, או אולי מפחיד אותי קצת לקראת מפגש בלתי אמצעי.

אני, פטוניה בת בצל, מגלה-מכריזה בזאת על חוק נוסף בחיינו, המעבר מוירטואלי למעשי אורך זמן.