זהירות, פוסט קיטורים לפניך.

אתמול הספקתי מגוון סידורים ל"יאללה בלגאן" העדכני שלי, לפני שנחתה פה הנתנייתית. לפני אחת כבר היינו באייקון שמחים, טובי לבב. בעודנו צועדים (את הנתנייתי הספקנו לפגוש בחניון) מהחניון לעבר הכנס הספקתי לעקם את הרגל (ימין) וליפול, לנחות אל עבר המדרכה. ביחס לעצמי אני חייבת להודות שהיתה נפילה נאה ומסוגננת, ללא התרסקות מרשימה ועדיין יש לי סימן כחול חדש ונאה מעטר את עכוז שמאל. הסימן הצטרף לאחד (כבר עמום) על יד שמאל ושלושה חדשים שהתגלו רק 24 שעות אחרי שהורדתי שלשום את הספות הישנות (המובילים ביקשו סכום שלא נשמע לי סביר ובהתאם לעקרונותיי סירבתי בתוקף. לזכותי אציין שבמהלך הורדת הספות לא נחבטתי, לא נפל עליי דבר ולא נתפסה לי אף לא קצה ציפורן). המשך היום היה הסתובבויות, אירועים, צהרים עם הנתנייתים, לרוץ הביתה לאסוף כיסוי ספות ולהוציא את כשכושי, לרוץ בחזרה לסדנת בירה (תמונת השלל ב-365 של אתמול), עוד הרצאה, עוד נסיעה, עוד ועוד ועוד, בית, פינישים של "יאללה בלגאן" עד אחרי חצות, ריגשי אינסופי מהכשכוש. אוף עייפתי. בלילה עת ניסיתי לטייל עם כשכושי גיליתי שנתפס והתקצר לי שריר שוק ימין. כך, ירדנו לאיטנו בעוד אני צולעת כקווזימודו נכה ומלאת סימנים כחולים כאישה מוכה היטב. הולכת לי, צולעת, וחושבת שאם כל זה לא היה כל כך כואב זה היה מצחיק ואז לא מתאפקת וצוחקת על עצמי להתפקע. היי, זה לא נחשב מרושע אם זה על עצמך!

עכשיו (לאכזבת הקהל) אני כבר לא צולעת ואפילו קיצרתי קצת ציפורניים הבוקר, אז כל מה שנשאר זה לעשות קניות (כי במגרת הירקות יש רק בצל ויש אולי 4 בקבוקי מים מינרליים בבית, הרעב קשה..) ולבשל. יש לי שתי הזמנות למחר בערב, לשתיהן כבר אמרתי סוג של "לא" עמום ולא סופי. נראה לי שלא אלך. כל החגים האלה בבית נחמדים לי וגם כידוע סלון חדש סלון חדש (שהיום "גיליתי", מה שידעתי מראש, שאני ממש נכנסת בו מאחר והוא ארוך מהקודם).

נורא מיצה את עצמו הקיץ בעיני. הביאו את הסתו!