נתחיל מהחדשות הטובות - כשכוש מרגיש יותר טוב ולמרות כמה תופעות לוואי קטנות של טראומה אני מאד אופטימית לקראת הביקורת שלנו הערב (כן, ביקורת שנייה).
מה פחות טוב? מסתבר שהאנשים שמחזיקים כלבה אלימה במיוחד שנפגעיה צצים כפטריות ביום חורף סגרירי אחר לילה גשום, לא חשים צורך לשלם את חשבון הוטרינר שלנו. הם מרשים לעצמם לבקר אותי על הוטרינר שאליו אנחנו הולכים, אבל גרסת האירוע עוברת עוד ועוד גרסאות מעוותות שבהדרגה מתרחקות מהאמת ולכאורה, למקשיב התמים להם מהצד מעורר נסיבות מקלות (לא מקלות מספיק כדי לא לשלם, אבל נניח אולי לבקש השתתפות גם מצידי). למקשיב ולא למתבונן מהצד, כי לכל מי שרואה את הכשכוש ואיך הוא נראה ומתנהג, אין שביב ספק מה קרה שם או מי צריך לשלם ולמה.
ברור לי שזו הצטברות של דברים כמו הכלבים בגג, השכנה האחרת וכל השאר שמשליכים על הרגשות הגואים בי. כבוגרת צפייה בז'אנר סדרות המשטרה הפסיכולוגיות (בוניי הפרופיל למיניהם) אני ממש טובה בלנתח את עצמי ניתוח פסיכולוגי בגרוש, ולראות מאיפה זה בא. אבל "זה" בא. אני שוקלת להכנס לעסקי הנקמה. לא, זה לא יחזיר לי את כספי, אבל אין לי ספק שיהיה בזה משהו מספק. נניח נזק חודשי בכל שבעה בחודש במהלך השנה הקרובה כדי לחוג את יום האירוע. אני בטוחה שאני יכולה לתכנן כמה דברים כאלה, שלא מצביעים ישירות עליי ויהיה להם אפקט של נזק פיננסי להם וסיפוק לי. כן, גם הספר החדש שלי שבו ברגעים אילו ממש שניים מהגיבורים הבעירו בית על יושביו באש תרם את חלקו. לא, לשרוף אותם זה ממש גדול עליי. בד"כ אני מתקררת מהר. הפעם לא. מעניין אם זה יחזיק.
בלי קשר אני עובדת על איזה רשימה של אנשים לארגון שמאל ובה מגוון שמות פוטנציאליים שאין ספק שישמחו את המוחבּראת כמשת"פּים פוטנציאלים להתעלל בהם, לענות ולרצוח. כבר כשקיבלתי אותה צחקתי על מי שנתן לי שכשאני גומרת לנקות ולערוך אותה אני גם מוכרת אותה הלאה. אתם חושבים שהמוחבּראת בעניין לעשות עבורי את הנקמות שלי? נקמה יותר טוב מכסף.. לא צריך בטפטוף, משהו בגדול יספק אותי. הייתי אמורה לשחק עם רשימות של שמות ופרטים באקסל - לאחד, לנקות כפולים וכל מיני כאלה. בסופו של דבר הסתבר שיש שם משהו שמחייב קודם מעבר מלא על כל השמות עוד בג'ימייל. אתמול בתגובה לעדכון שלי האיש שמולי בפרויקט הזה כתב לי "יופי של התקדמות. אני הייתי כבר קופץ מהמרפסת מזמן..".
כן, יש עדיין גם אנשים טובים, מתחשבים, דואגים, משעשעים ואוהבים בחיי, אבל כמה אנשים פה מביאים אותי לספיי ערעור שחשבתי שאני אחריהם לבלי שוב.
(מילים חנוך לוין כמובן, כמו ההשראה של הכותרת ומאותו מחזה)