הקטע הזה של לעבוד בשישי משבש לי את כל הלוחות הזמנים הטבעיים שנניח שהיו לי פעם.

אתמול על הבוקר לקחתי את כשכושי לתספורת, חזרנו הבתה; עבדתי (רק ארבע שעות, הידד!), חזרתי שוב הבתה;
הפעלתי מכונת כביסה ולקחתי אותנו צפונה לקייטנה. היה כיף להתראות אחרי כמעט חודש וחצי.
הוריי הביאו לי את הצעצוע ועוד כמה מכנסיים סוג-של-פיג'מה שאני הולכת איתם
לכל מקום כי הם שחורים ואני לא שמה על מה חושבים עליי מסביב. אה, וכפות כמו
לגלידה אבל קטנות לאפיית עוגיות (שהיו לי תוכניות מלאות לנסות היום, אבל לא 
נראה שאגיע אליהן).

כל כך מוזר להיות פה בלי כשכוש. מאז הבוקר אני עדיין בתחתונים. לא יצאתי
מהבית. קיצרתי לרעבה ציפורניים (כולל חידוש צבעוני של מה שנפל). נזכרתי בבעתה שתכף ראשנה ועוד
לא הכנתי או שלחתי שנות טובות למרות כל התוכניות הגדולות והניסויים (שנכשלו). בזבזתי
ים של זמן לרעיונות בנט ועדיין לא עשיתי כלום. יש לי מדבקות למעטפות שהכנתי במקום הקודם. אין מצב שאני לא אשתמש בהן. "רואים שאת מובטלת" my ass!

עוד היו בתוכניות לקצר ציפורניים ולשים לק ירוק נצנצים מאמם שהזמנתי לי והגיע אחריי, אז
הוריי רק הטיסו לכאן; שנות טובות (כן כן); לקחת אוכל לעבודה, כלומר להכניס מה שנשאר ממה שבישלתי היום (הידד נוסף) לקופסה
(האומנם הגיעו ימות המשיח?), לשלוח מייל מפורט על מפגשי פלשתינאים-ישראלים
ועוד ועוד.

מה שעשיתי באמת רוב היום הוא RIP לדיסקים מרובים כדי לשים אותם על הטלפון שבקרוב ישדר לרדיו ויעשה לי הרבה שמח; ומידי פעם לקפוץ בתחושה שאני לא בסדר וכשכוש מוזנח ומחכה לטיול שלו. לנוח ולקטר שלא הספקתי כלום זו פעילות? כי אם כן, גם מזה עשיתי הרבה היום.