אבל אני עדיין בין החיים.

אתמול קיבלתי בי"ח ציבורי בשידור חי, על הרע (רע רע) והטוב שבו. תורים, אנשים הזויים, מספרים, חדרי המתנה שלמים כמו בשדות תעופה ועם פאר של משרד הפנים של פעם (או אולי גם של היום, לא ביקרתי בכזה מזמן). שיתוף החולה? הצחקתם אותם. ומנגד המתמחה שמקבל אותי מיד קורא לרופא "שלי" (שהבהיר לי מעל לכל ספק בשאלות בטלפון שהוא לא יהיה) שאומנם האחות אמרה שהוא עסוק, אבל לוקח לו פחות מדקה להופיע ולקרוא לעוד מומחה להסתכל, שגם הוא עוזב מטופל אחר ומצטרף.

הפסקה מתודית קצרה כדי לרדת עליי ולחקור שוב למה רק עכשיו הגעת? למה לא ניסו X? את נהנת מלהסתובב עם הדבר הזה על הרגל? אה טוב, את רק החולה, את לא אשמה בכלום (תודה רבה לכם באמת) וחוזרים להתעלם ממני ולהתווכח ביניהם. איפה תוקעים את המחט? הכי נמוך שאפשר, אבל כאן יש שינוי במרקם. משאירים נקז או לא? מתי רוצים לראות אותי שוב? אני מקרה חריג, מוזר. הם באמת לא בטוחים מה לעשות ואיך הכי כדאי להתקדם. חגיגה של ניחושים. כיף גדול להיות שפן ניסיונות. טוב נו, לא כל כך. שלושה רופאים, שתי אחיות ואמא אחת במצברוח פולני ומעצבן במיוחד.

חצי שעה מאוחר יותר, אחרי מחט עבה מספיק כדי להוביל צינורית לתוך הרגל וארוכה מספיק לחדור עור של פיל, 250 מ"ל פחות ושתי תחבושות אלסטיות יותר אני יוצאת משם, על הרגליים, בצליעה קלה. הביקור הבא בעוד תשעה ימים (תבואי בעוד שבועיים, לא שבוע, לא עשרה ימים). עד אז חבישה מלאה (כף רגל עד הברך, לא כולל) ברצף ובלי הפסקות. אם הדברים לא יתקדמו כמו שהם מקווים אז כנראה "נשאיר אותה במחלקה". לא, זו לא היתה שיחה שהחלילה הייתי חלק ממנה או שחשבו להמליץ לי להביא דברים או להתכונן לאישפוז. אני רק החולה. אני לא אשמה, אבל גם לא אמורה להיות מעורבת בתהליך או בהחלטות.

בבית, חצי שעה מאוחר יותר, אני מחליפה חבישה, כי עם כל הכבוד שאין לי לפלסטיקה (והמעט שהיה מחוסר ההכרות אובד בזריזות עם ההכרות ההתחלתית שלנו), לחבוש אנשי הלימפה יודעים פי כמה מהם; ואני, בוגרת שנה פלוס חבישות של אנשי לימפה, גם אני החולה הפשוטה יודעת יותר מהם (שלא לומר מצויידת בתחבושות ודבקים טובים ומקצועיים מהם, מיובאים ממגוון מדינות המערב ובמחירים תואמים). אני מורידה את החבישה קקמייקה שלהם, והרגל שלי, רגל שמאל האהובה שלי נראת כמעט כמו רגל לראשונה מזה קצת יותר משנתיים. זה מפגר ומרגש. אני מספרת לכן ועולות לי דמעות שמקצתן התרגשות ויותר ממקצתן רחמים עצמיים. עשרים שניות ונגמרת החגיגה. אני עם גרב לחץ מסיבית ועליה עוד תחבושת אמריקאית מפוארת ולא רואים יותר כלום. האופטימיות לכמה שעות שכבר חלפו, בשיאה. אולי אולי אצליח לחמוק בכל זאת מניתוח. נראה שהעור באמת גמיש הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אולי אהיה נס רפואי פעמיים. הבוקר ממש היה לי קרסול. לא קרסול צר ונאה במיוחד, ועדיין, כזה שנראה כמו קרסול. מאתמול בצהרים אני חבושה ברצף, עם הפסקה קצרה מאד למקלחת הבוקר. יש כבר תופעות לואי חדשות ומציקות. בכלל חבושה כל הזמן בלי הפסקות ועם מקסימום זמן של רגל מורמת זה מעיק שקשה להאמין. לפחות לא כואב כמו שחששתי. האופטימיות מתחלפת בסקפטיות. ההגיון מנסה להסביר איך שהכל יחזור למקום בלי התערבות כלשהי ונכשל. אימי מעבירה אותי על דעתי במקצועיות אמהית אוהבת שפותחה שנים לכדי אומנות מדויקת. וגם, זוכרים את הסרט "בזמן שישנת"? הילדים מתכוננים לסרט המשך "בזמן שיצאת מהבית לעשר דקות". אתמול כשהקפצתי את אימי לרכבת (כשכוש), בלילה והבוקר כשיצאתי עם כשכוש לטיול (הרעבה). אושר צרוב, אך לא ממש צרוף.

יש עוד כל מיני חדשות על העבודה ובכלל, אבל אני רוצה לצאת לטיול לילה ולהחליף גרב בחבישה חדשה ולנסות לישון, אז תוותרו לי, נכון?

תודה על כל המילים המעודדות, התקוות ושידורי התפריט (ריזוטו פיטיות. קיבלתי. טעימי).

אופטימיות זהירה. אולי.