כן כן, זה ממריץ את הדם ומומלץ. לפעמים.

כבר קצת יותר משבוע שאני מתכוננת. הכנה מנטלית, רשימות קצרות וארוכות, קונה עוד ועוד דברים (תחתונים, חטיפים, שוקולדים איכותיים שוחד לאחיות ועוד), משנעת (לכשכוש מיטה, אוכל, חטיפים וצעצועים, מפתחות), עובדת המון (מלאה וחלטורה), חורטת מקלדת ומתקינה דברים על לפטופ חדש (של הוריי) ואז על לפטופ לא חדש (אבל שלי, קיבלתי מהעבודה. קבוע. כן, זו בהחלט נראת כמו הצהרת כוונות חיובית במיוחד), מתכננת לוח תורנויות לרעבה (כולל השקיית עציצים ועוד מיני משימות בית), מכינה ספרים וסדרות וסרטים (לא מצאתי כלום בסטימצקי הגדול, כולל אנגלית ומוזלים) ומה לא בעצם...

אז היום בדרך הבתה בעודי מזדחלת בפקק לסופרמרקט (קרקרים) ומנסה להזכר מה עוד אני צריכה עוד לקנות, הוצאתי את הנייד ברמזור (הירוק, בעמידה, מחכה שהצומת יתפנה) עם הרשימה הארוכה וגיליתי מה לא. לא העברתי טופסולוגיה למכבי ולא הוצאתי טופס 17. כן, ויתרתי על הקניות, טסתי לפה. הזזתי את התור בעשר דקות קדימה (זה מה שיש) וקיבלתי זימון חדש מאיכילוב שנושא את התאריך של היום. שלחתי בצרוף שאר הטופסולוגיה שהייתי צריכה למהר ולצלם למכבי; ואז התקשרתי לוודא שמי שצריכה רואה את זה. התנצלתי נורא, האשמתי את איכילוב במצח נחושה והסברתי כמה זה (נורא) דחוף. כנראה שאפשר גם לתת צ'ק ביטחון ולהעביר טופס 17 באיחור ועדיין אני מקווה לשבור שיאים ולקבל אותו היום.

לא כיף, אבל נהדר לעור הפנים. בדוק!

עדכון: טופס 17 בידי (או לפחות באימיילי, שזה קרוב מספיק)!