אני בתנועה מיום חמישי. לאט, בהדרגה, לשים רגל למעלה כשאת יושבת, לחבוש, כן, גם בלילה, לא להתחיל מרתון, יומיים של 5 דקות ואז 7 ואז..

לזוז! תאמינו לי שאנחנו לא מעריכים מספיק דברים בסיסיים. לזרוק זבל (צ'ק), להביא ולהוריד את כשכוש (צ'ק*), לאפות עוגיות (עוד אין לי אומץ, אבל בישלתי לי הבוקר דייסת שוקולד). חיים יקרים, שבתי (חלקית מאד) אליכם.

בינתיים קר. לא רגיל שקר בת"א. זה קצת מוזר וקצת מטריד. הבוקר עוד היתה שמש בשמיים תכולים. אחרי מקלחת וחבישה מסיביית (ללא שינוי, לא הזקתי לעצמי בדברים שעשיתי אתמול, אולי היום אעשה טיפה יותר) יצאנו כשכושי ואני לגינה (6 דקות). ישבתי על ספסל עם הרגל למעלה וספר בעוד הוא הסתובב לו וחזרנו הביתה (8 דקות, מסתבר שהדרך ההיא באמת ארוכה יותר).

הרעבה המסכנה (שוב) נושלה מהפוף, כי שוב סגרתי את חדר העבודה למען החום הכללי... אחרי מחאה נמרצת ולמרות שחיממתי לה כרית חימום בכרבולית על הספה, היא נדחפה בזהירות בין כשכוש (הישן) לרדיאטור. כן, היה מגע. ודאי שצילמתי. ככה זה, תשע שנים, פרידה ארוכה עם געגוע, קור אימים והנה הם (כמעט) מכורבלים ביחד, גב אל גב. הוא בהתפרצות מלאה של היפ דיספלסיה. עם כדורים משישי. אחרי הטיול היום עם צליעה קשה. בדקתי בתקווה שהוא דרך על משהו וכמובן שלא. הוא כבר עולה על הספה, לאט, אבל בלי עידוד. זה אומר שהכדורים עוזרים. הלבשתי אותו לא מזמן בסוודר שלו שהוא לא לבש מזה כשנתיים ומעולם לא לבש סתם בבית והוא לא נלחם בי. ודאי, גם את זה צילמתי. 

[הוא באמצע, לא להכבות וגם אם אפשר לא להשאיר לה מקום, היא אוהבת חום ולהצטופף]

כבר אמרתי שקר? קר. ונורא לא בא לי לעבוד. וגם גומיפלצת החדשים של עלית מזכירים במעט איזה סוכריות גומי מספרד, רק שהם גדולים יותר, הצורות ברורות פחות והם קצת פחות טעימים. אם אתם בכלזאת רוצים לנסות, הרגילות יותר טובות מהמוקצפות (לא ניסיתי את המסוכרות).

* חברים מוציאים אותו יום יום כל השבוע לטיול ארוך יותר כדי שאני אוכל לעשות טיולי בוקר וערב קצרצרים.