אני מושכת את הפוסט הזה כבר מספר ימים והבנתי שפשוט לא יהיה לי לעולם כוחות לכתוב אותו כראוי, עם קיטורים מפורטים ומייגעים, שלא באמת מעניינים איש מכם, אבל אולי יעניינו אותי לשחזר איך כל זה קרה לי ככה פתאום. אז הנה אני כותבת אותו בקוצר ופחות מייגע, כדי בכל זאת ללכוד משהו מהזכרון הארור הזה שבורח לי בין האצבעות כמו חול רטוב בעודי חשה באמצעה של ביצה טובענית.
בשלישי בבוקר התייצבתי שוב לביקורת (שבועית, דו-שבועית, חודשית, מחק את המיותר בזמנים שונים, לא בהכרח לפי הסדר המתבקש והמשתמע, ולפי הרופא שראה אותי בפעם האחרונה) במרפאות החוץ של איכילוב. עכשיו זה לא לגמרי לנושא שלנו, אבל תרשו לי לספר לכם שיש תורים משמונה בוקר ובחלק מהימים משמונה וחצי בבוקר (כלומר לעולם שעות התורים לא מתחילות מאוחר יותר), אבל הרופאים יורדים מהמחלקה בעשר אחרי ביקור רופאים וכל שאר מה שיש להם לעשות שם. כן, באיכילוב מניחים מראש שתפקיד המטופלים לחכות. הפעם הוזמנתי לעשרה לעשר, וכך כבר לקראת השעה שתים עשרה נכנסתי לפגוש רופא(ה). כרגיל רופאה חדשה. כדרכם של רופאים חדשים היא נאלצה לקרוא שוב הכל, להתווכח, לא להבין ולפתח גרסה משלה לגבי מה היא מאמינה קרה לי ולרגלים שלי בשנתיים פלוס האחרונות. זכיתי הפעם לרופאה עם דימיון מפותח, אמון נמוך במיוחד וחוסר רצון בולט במתן תשובות. כרגיל ביקשתי והביאו לחוות דעת נוספת גם את מנהל מרפאות החוץ ששמו מתחרז עם גשם והוא לכאורה הרופא ה"ראשי" שלי.
הבעיה עם רופאים, כפי שלמדתי מזמן, כפי ששעות התורים מוכיחות, היא שרוב האנשים מתייחסים אליהם ולדעתם כאל דברי אלוהים חיים. ואני, אני אין לי אלוהים משום סוג ומין. כן, התנגשנו חזיתית וזו לא היתה התנגשות יפה. במהלך ההתנגשות דר' מתחרז עם גשם אימץ את דעתה כדרכו (הוא מאמץ כל דעה ובלבד שלא להציג אחת משלו, חוות דעת נוספת זו בדיחה). פתאום ניתוח אינו אופציה יותר וחבישה 24 שעות לחודשים או לשנים הקרובות או אולי לכל החיים זה בכלל מומלץ. מומלץ. אני לא חייבת לעשות מה שהם אומרים... אבל אלה האופציות העומדות בפני. אין לי ברירה. זה כל מה שהם מציעים לי. או חבישה או בלעדיה (כלומר בלי טיפול כלל). כך, חודשיים וחצי בלבד אחרי ששני רופאים בכירים באותן מרפאות חוץ ירדו עליי (מאד) על "למה חיכית עד עכשיו" קיבלתי גזר דין של "חכי". היה ביקור קשה, אני לא מנסה לטעון שכששני רופאים בכירים (כן, אחד גשם גם מהביקור הראשון של למה חיכית) מסבירים לי בפירוט ומתווכחים וטוענים שאולי (שוב) זה לכל החיים זה שימח אותי או שהצלחתי להתעלם מדעתם ומדבריהם. כן, יצאתי בדמעות. אבל הסיכום הזה שלה, שמציב אותה בדרגת קובעת גורלי היחידה עורר אותי, מנופף מולי בבד שתנועתו גורמת לי רצון להכות בה כמיטב השוורים המוחלשים (כי הרי הצבע אינו הגורם להתקפה במנהג האכזרי הזה). הסיכום, הבקשה להוכיח לה שמצטברים נוזלים (אתם הוצאתם כמעט ליטר בהזדמנויות שונות בתוך פחות מחודש, שאיבות שמוכיחות שהם מצטברים שוב ושוב) ועוד כמה טענות מגוחכות בענייני חבישה שהוכיחו לי מעל לכל ספק שאין להם מושג (ולו קלוש) על מה הם מדברים. יוהרה רפואית ללא גיבוי היא רעה שיש למגר. אני לא אנסה אפילו לטעון שאין לי נטייה דון קישוטית. יש לי, מאד אפילו, אבל טחנות רוח חשובות לי כרגע פחות מרגלי ומהמירוץ לעשות דברים לפני החום הגדול. שמישהו אחר ילחם בהם. יצאתי בוכייה. קבעתי לי "ועדה" של מומחים למשהו, אבל לא לדברים שהם מתיימרים.
זהו. זה היה איכילוב. מסתבר שבכל זאת היו לי כוחות לפרט לא מעט =) נשמתי עמוק, ביקרתי בשירותים, קינחתי קצת את האף. פיציתי עצמי בשלל קניות מהיר במרכז וייצמן תחת הדמעות המאיימות וחזרתי הביתה לעבוד.
אם יש דבר אחד שהיה לי ברור בשלב ההוא, הוא היה שאיבדתי אמון ברופאיי. כשהטיפול הוא חבישה יומית מייגעת עד אין קץ וללא מועד סיום משוער ברמת חודשים ושנים, איבוד כזה הוא חמור. ואז הפתרון פתאום הבהב לנגד עיני בבירור - יש רופאים אחרים; יש אופציות אחרות; יש אחרים שמבינים בתחומים המטושטשים של ההתמחויות ואת חלקם אני כבר מכירה. אחד במיוחד. אחד שאומנם יש לו חסרונות, אבל לפחות הוא לא חושש לתת תשובות בעודו מכבד רופאים אחרים אפילו כשהוא חולק עליהם. אחד שלא חושש גם לנתח אם לדעתו צריך. אז התקשרתי אליו (כן, יש לי את הנייד גם של אורתופד שלי, לא רק של רופא המשפחה). התמדתי כי הוא לא ענה לי מיד. עדכנתי מה חדש ומה עשו ולמה ומה אני חושבת שאפשרי ומה לא, וביקשתי ניתוח. ככה. מיד. בטלפון.
ביחד החלטנו על ניסוי אחרון שהמליצה כבר איזה רדיולוגית פולשנית (הידע שצברתי בחודשים האחרונים על התמחויות מפחידות של רופאים צילק את נפשי העדינה לעד ותפס מקום של זכרונות טובים וחשובים שלא ישובו). היא לא הסכימה לפרט כי כל החבורה של המתחלפים באיכי' לא האמינו בזה והיא לא רצתה להציע משהו שהם מתנגדים לו. והם התנגדו, גם כשהעלתי את הרעיונות שוב ושוב. אז האורתו', בלי שאציע, הציע בעצמו. ניסוי אחרון לפני ניתוח. ניסוי תחום היטב לשבוע עד עשרה ימים. לראות אם משהו משתפר כי אם לא חותכים.
ישנתי על זה כל הלילה או אולי נכון יותר לומר שהתהפכתי במיטה על הדברים. ניסיתי לנטרל את האנטי שלי. את הכעס והעלבון. את הדווקאיות שמוכיחה שיש לי אפשרויות והם קטנים קטנים. מוכיחה שהם אינם קובעי הגורלות שהם מתיימרים להיות. קמתי ברביעי מותשת ושלמה עם עצמי. ועם תור (תיאורטי, לא קבעתי) כבר אי שם במאי לאורתו' שלי. ואז בחמישי הוא התקשר לשאול כמה זמן לוקח לי להגיע אליו למרפאה. טיסה קצרה בגובה נמוך וביקור אחד בבית מרקחת מאוחר יותר מצאתי את עצמי עם רגל ספוגת קורטיזונים. זהו זה. המבחן האחרון. money time. ניסוי שכשיכשל (ואני אולי לא מאמינה, אבל עושה הכל, הכל, כדי שהוא יצליח) נקבע תאריך (קרוב) לניתוח.
אני שוב בהסגר. שוב חבושה בחבישות הכי מאסיביות. שוב עם רגל למעלה. בלי לבשל (מזל שעוד נותרו דברים מאימי במקפיא מהסיבוב הקודם). בלי לנקות. אם אתם רוצים לתת לי קנס על תחזוקת הבית אנא בשלושה העתקים. אני לא משלמת ככה סתם לכל תלונה קטה. לא לא, אין צורך להחזיק לי אצבעות. אני אומנם לפעמים מבקשת, אבל האמת שלא רק אלוהים אין לי, אפילו אמונות טפלות זה לא הקטע שלי. כזו אני. ואפילו לא אופטימית כרגע. אבל אולי זה יעבוד. ואולי, אולי בעוד שבועיים לערך ניתוח. היאוש של ההם מהאיכי הפך אותו פתאום ליותר נוח.