יש לי בחילה. כואב לי הראש. כואבות לי העיניים. אין לי כוחות יותר לבכות, וזה לא שבכיתי כל כך הרבה, זה פשוט באמת לא שווה את זה.

באתי הבוקר כדי לחתום סופסוף על החוזה שהתמקחנו עליו ארוכות ועמוקות מזה כמעט שלושה שבועות (אחרי שאני עובדת שם בפרויקט "זמני" זה או אחר מזה כחצי שנה). כולם נורא נורא מרוצים ממני. הבוסית החדשה והבוס שלה (שהוא VP) נלחמו קשות כדי להשיג תקציב ולהשאיר אותי. בכל המצב הרעוע וכל השינויים שם, האדם היחיד שחזרו כל מי שסביבי ודעתם נחשבת משהו בעיני לומר שאני היחידה שבאמת לא צריכה לדאוג.

אז באתי לפגישה שלי (באיחור קל, האשמתי את הפקקים שלא היו לי) ופיטרו אותי. זה תפס אותי מאד מאד לא מוכנה.

ואני, בהיותי אני, ובהפלת תפקידי על הבוסית הקודמת שלי (שפוטרה והוחזרה והורדה בדרגה ומה לא, אבל הפכה להיות חברה עוד בפרויקטון הזמני הראשון) נשמתי עמוק ותיפקדתי. נשארתי ליום חפיפה. ושיחות. ועוד ועוד שיחות. שיחות ריקות לחלוטין מתוכן שרוב המטרה שלהן לגרום לאנשים שמדברים, שאינם אני, להרגיש טוב יותר עם עצמם. לא שעזרתי להם במשהו להרגשה הזו. לגמרי לא.

אני בבית. כבר אחרי טיול עם הכשכוש. אתם הראשונים שאני מספרת להם. הלפטופ איתי ואני לא חתומה על אף DNS קטן, מפלצתי או אחר. אני משחקת עם הידיעה הזו בראש (וגם בקול, ועדיין אני איתו באישור) בידיעה שלעולם לעולם לא אנצל את זה. קבעתי לחזור ברביעי לכמה שעות לחפיפה של מה שלא הספקנו בכלל לנגוע היום. הם משלמים לי חודש מלא על החודש הקרוב.

אני מרגישה חולה כמו אחרי רכבת הרים. אני לא בטוחה אם אני רוצה להתעלם מהעולם, או לבכות עוד, או להתקשר ולהתחיל לספר לאנשים, או לבטל את הדברים המתוכננים למחר, או לחרוט מה שתכננתי והדפסתי לי היום, או לקבוע דברים להערב, או לשקוע במרתון DVD מטמטם חושים או מה בעצם. הם ממש הצליחו לתפוס אותי לא מוכנה. לגמרי לא מוכנה.