כפי שסיכמתי אתמול לחברה במייל, כשהלכתי לישון לקראת ארבע הייתי אחרי:
3 שעות בטלפון
5 שעות דויד מטמטמות חושים
קצת פחות מ-3 שעות אמריקאי (כן, שם חדש, כי ילד יש רק אחד ואם אחכה עוד הרבה השם יהיה פחות ניטרלי).

היום החלטתי לא לשנות תוכניות, בהתאם נסענו כשכושי ואני לבקר את יקירת הבלוג. אחרי מגוון טעויות בדרך שחלקן מביכות וחלקן כנראה צפוי (לטועים כמוני) הצלחנו לנחות והדבר הראשון שקרה לנו (אחרי פשפוש של הכשכוש) הוא שקיבלתי מתנה קטה ומשמחת עד מאד. היה לנו יום נפלא ואם לא היה לי חשד שההתקעות האינסופית שלנו שם פגעה בשגרת החיים וסיכנה באופן מהותי את ההזמנה הבאה שלנו, הייתי ממש מאושרת מכל חלקי הביקור. יצאנו (בנוסף למתנה) אכולים היטב, מצויידים בציור ובמחברת חדשה שלא התאפקתי ורכשתי לי באיזה סיבוב שעשינו. נראה שלא הצלחתי להרוס את הרושם החיובי המופלא (אם כי לא ממש מוסבר) שיצרתי פה במהלך שנים, אפילו לא עם הפרעת הציוד המשרדי הלא קלה שלי. זו בעיני בפני עצמה הפתעה משמחת. וגם לא טעיתי בדרך בחזרה (אליה יצאתי מצויידת בהסברים ומפה).

פה הספקתי בניגוד למצופה להשלים הכנה של ציורים לפרויקט חריטה חדש, שנולד בלי קשר למאורעות שני, עת ביקרתי באייס, ובמקום למצוא נוזל רדיאטור מצאתי ספלים מזכוכית דקה כמו שאני ממש אוהבת ולגמרי אין לי מקום איפה לשים, מה שלא עצר אותי מלקנות שתי שישיות, אחת בכל צורה עיצובית שאפשר היה לרכוש. שתי כוכביות למי שחצה את המשפט האחרון עם הבנה מלאה מהסיבוב הראשון. אני חייבת ללמוד לפסק נכון ולקצר את משפטיי. עימכם הסליחה. בכולופן, ציורים, חריטה, ספלים. מושלם לזמנים שמצד אחד יש בהם זמן ומין העבר השני יש צורך בראש נקי למחשבות מפוקסות. אני חושבת שקדרות וחריטה הן המדיטציה שלי, או לפחות כך אני מדמיינת שמדיטציה אמורה לעבוד.

מעבר לזה כמובן שייצאתי את כל המידע המתוכנן ומחקתי כל שריד שלי מהמחשב, כן, זה כולל דיפרג ולהעתיק עוד קבצים מיותרים על ההחלקים הריקים הטריים ולהוריד אותם למניעת שחזור. מי אמר פארנויה ולא קיבל מספיק? לא לדחוף, יש לי מספיק לכולם, במנות גדושות לכל דורש.

חוצמזה בשבת הייתי אצל הנתנייתים וזכיתי בשני ספרים (לא טרילוגיה, כמה מוזר) של דיסטופיה "קלילה" חדשה מהמחבר של Uglies שודאי תשמח אותי בקרוב. היום בדרך הביתה הם התקשרו לומר ששכחתי אצלם את השעון ליד הכיור (לא זכרתי שהסרתי אותו וחיפשתי אותו כבר המון, איזה כיף).

למרות הצלחה מסחררת בהתחמקות מהשכן מהבניין ליד בימים האחרונים הוא הציק לי עכשיו ב-Gטוק שלא הבנתי איזו טעות היא לתת לו אותו. מנגד כשחזרנו מטיול לילה שכן צעיר א' איחל לנו לילה טוב לבבי ושכן צעיר ב' אישר בחיוך גדול שהוא השתחרר. יש פה משהו חיובי ואוהב בהיות הצ'כונה צ'כונה. מצד שלישי אמש הוכחתי שאני כבר רגילה לפה קצת יותר מידי וחשה בטוחה גם מעט יותר מידי. לא, עדיין לא קרה שומדבר רע, אבל אני מרחיבה את הפוטנציאל (ע"ע פארנויה מהסעיף הקודם).

ואם כל הדיווח הנרחב הזה לא היה ברור, אני ממש בסדר. שלמה. לא מצטערת. לא מתחרטת. כועסת כן, אבל בלי עלבון. תפסו אותי לא מוכנה, אבל יום וחצי אחרי אני כבר ממש ממש מוכנה. ואין לי ספק שיתחרטו כה עמוקות כל כך הרבה אנשים ובכל כך הרבה רמות, שזה כמעט מעלה לי חיוך נקמני מרושע. רק כמעט.

והשעות? וחוסר שעות השינה המחודש? אלה הדאגות לעתיד. בלי הסתכלות לאחור.

אה, בלי קשר, נזכרתי מה הכי הפריע לי פה (בחדר עבודה). נדפקו לי הרמקולים ואני חייבת לקנות חדשים. יטופל בקרוב. המלצות ישמחו לבב מובטלת טרייה.