אתמול בלילה התחלתי לכתוב פוסט (ואז טלפון מהאמריקאי קטע אותו ואני חוזרת אליו רק עכשיו). החלטתי לא לשנות, אז הנה מה שספקתי:

טוב אנחנו בניסוי חדש והוא כולל ללכת בלי חבישה על הרגל ובכללי פשוט לבחון תוך כמה זמן אני מתנפחת... ניסוי פרודוקטיבי (סוג של) שמתיימר (כנראה) להוכיח לכל רופאי שאני עדיין שפויה וחשה היטב את רגליי, ובהתאם כשאני אומרת שאני לא מתחברת, אני אכן לא מתחברת. מחמישי ב-18:07 אני עם רגל חופשייה. יחפה כמובן בלי קשר לכמה קר בפנים או בחוץ. בטיולים ממש בחוץ עם כפכפים. כן, יצאתי בחמישי לפאב בג'ינס וכפכפים. זה יותר מלהעריך זרם אחרי הפסקת חשמל. קשה לתאר בכלל. עד שלא יכריחו אותי שוב לחבוש אני לא צופה נעליים בעתידי.

מעבר ללטייל יחפה או בכפכפים (לקרוא מלעיל כמובן) אני

אני לגמרי לא זוכרת מה רציתי לומר. עכשיו כבר בבית אחרי שעליתי היום בבוקר ל"דיון במחלקה". כרגיל באיכילוב חיכיתי נצח. הספקתי לקשקש באושר עם האחות שתפסה אותי מבריזה מהמקום בלילה, לקבל אצבע כיף-כף (אחרי חיבוקים ונשיקות) מאחד מכוחות העזר ולהגיד לאיזה חולה שאנחנו לא מכירים, זה סתם נדמה לו ואני לא פה לבקר אותו (זה היה עצוב למרות שמאוחר יותר בחוץ הפיזיותרפיסטית שבדיוק חבשה אותו אמרה לי שהייתי ממש מקסימה). הדיון כולו (טוב רובו) התנהל באנגלית, כי כך מתנהלים להם חיי לאחרונה ולמה שברפואה משהו יהיה אחר. הציעו לי ניתוח. סיפרו על סיכויים וסיכונים (ויש לא מספיק מהראשונים והרבה או לפחות מפחידים מהאחרונים). עכשיו, עם הרבה יותר עובדות והשערות רופאים אני צריכה להחליט לאן פני מועדות ואני חייבת להודות שזה לא פשוט. עם זאת היו קטעים משעשעים היום, כמו שני רופאים (גשם והשני מהביקור הראשון) שכמעט התעלפו כששמעו שבשומעי שאין לי ברירה במקום ליפול ולהשתחוות הלכתי לרופא נוסף, אחר. או אימי שכשהצליחה להבין בערך את כל מה שנאמר אמרה בחשיבות עצמית משהו כמו "טוב עכשיו על זה צריך לחשוב" כאילו זו איזו נקודה קטנה בסיפור שהיא מסבה את תשומת ליבנו לכך שאין להתעלם ממנה. באמת אמא? כן, על זה צריך לחשוב ולשון הרבים ששניכם נוקטים היא נחמדה, אבל אני צריכה לשאת בתוצאות של הדריסה והפוטנציאליות של הניתוח, אז אני, אני צריכה לחשוב. כל זה הזכיר לי סיפור על איך באיזה משחק תפקידים לפני שנים מאד רבות, שלא השתתפתי בו אך הפך לאגדה ידועה במקומותינו, הם נתקלו באיזה בעיה קשה או חידה או משו כזה ובאמצע שכולם מתווכחים ומעלים רעיונות קם מישהו ועצר את כולם בצעקת "יש לי רעיון" ואז משנשתתקה החבורה הוא אמר "בואו נחשוב" וחזר לשבת (יש לי עדויות מגוף ראשון שחזו בפלא הזה).

כן, אני לגמרי בורחת מהמציאות. נעשתי הרבה יותר טובה בזה מלהתמודד. אני גם לא נלחצת. לא דואגת. להלחץ זה לאנשים שאין להם את שלוות הנפש הסטואית שאימצתי לי לפני כמה שנים באופן בלתי מוסבר ולא אופייני. אני לא זורמת. לא צריך להגזים.. אבל יהיה מה שיהיה וגיליתי שההשפעה שלי על הדברים נובעת מפרצי אנרגיה בלתי מוסברים לא פחות שיקרו או לא יקרו ומהרבה הרבה מזל שאין לי כל שליטה עליו.

אה, נזכרתי מה אני. אני לא עושה שומדבר פרודוקטיבי כמו לשפץ את קורות חיי או לשלוח אותם לאיפושהו או להתחיל פרויקט חריטה או אנ'לא בטוחה מה, אבל היתה לי אתמול רשימה הרבה יותר ארוכה של "צריך" בראש.

מה שכן הבית נקי ואין בגד יחיד בכביסה מלבד זוג תחתונים מלפני המקלחת הבוקר. יש אוכל במקרר והכשכוש מטוייל היטב. בחמישי יצאתי. בשבת ראיתי שכנים ובסוף כפי שכבר הבנו אמריקאי, ששכח פה כרטיס אשראי ובכלל עושה קולות של אני רוצה להיות חבר באמת (במובן החברי והלא הזוגי בעליל).

חוצמזה אני מרגישה שנכשלתי כליל במבחן הישראליות. קיבלתי לקראת החג קופונים מרובים מהסופרפארם ומרשת מגה כאחד. את כל אלה של הסופרפארם פשוט זרקתי. אני לא קונה מוצרי תינוקות, מוצרי טבע בריאים ו/או בשמים. מהחוברת ("מעל 100 קופונים") של מגה אחרי שעברתי עליה פעמיים וחשתי באמת כשלון - אני לא קונה את המוצרים הזולים, אני לא קונה את הפחות זולים שעושים ניסויים ואני לא פלצנית בכיוון של המוצרים היותר יקרים שהם מציעים - מצאתי חמישה קופונים שאולי אשתמש בהם. אחד שאני סוג של צריכה, שניים של מוצרים שאני משתמשת בהם אבל אין לי צורך בהם כרגע ושניים שאולי אקנה כדי להניע את גלגלי הכלכלה הקפיטליסטית קדימה. אולי.

הזאת תקרא בדידות?