הכל התחיל ממנוי רסס ומאפליקציה שהורדתי שיצר אחד, שאני מנויה לבלוג האוכל שלו (וזו ההזדמנות להמליץ עליה, היא קטנה, היא יפה, היא משתפרת כל הזמן - קחו אותה, קחו!). מובן שהיו לי הערות, זו אני. שלחתי אותן בפירוט שהפך לפינג-פונג חביב ומעניין. מפה לשם, החלטתי לחרוג מהרגלי ולבקש שידוך. עשיתי זאת בחן (אחרי ששתלתי רמז שחייבים היו לשאול עליו), כך (וזה ציטוט בעיקר להזכיר לעצמי):
המאסטר פלאן ממש פשוטה, אני לא מאמינה שלא עלית עליה עד עכשיו. זה עובד ככה - אני קוראת ברסס בלוגי אוכל עד שיבוא האחד שאוכל להציק לו בכיוונים מתאימים ולא רק להחמיא על מתכון שהרשים או כלי מטבח בעיצוב יפני-רטרו-מודרני. אני מורידה ראשונה את האפליקציה שלו ומעירה לו הערות חכמות ומתחכמות בעודי מפגינה שנינות, הבנת החומר, תשומת לב לפרטים וכיו"ב. הוא, כה אסיר תודה שכשהוא שומע שמישהי מוכשרת כמוני מחפשת כרגע עבודה, הוא מיד מציע להעסיק אותי ולתת לי אופציות מרובות בסטארטאפ שלו. בשלב הזה הוא מבין שבעצם אין כסף להעסיק מישהי שהיא אולי אובּר חוכם, ואחת מה-QA הטובות בתקלות פינה ביזריות שנתקלת בהן, אבל לא באמת עם רקע טכני מתאים. כפיצוי הוא (נו אתה) מציע להכיר לי את החברך הטוב הרווק המוצלח שרק חיכה לי שאבוא, בוא נקרא לו פינקי בקיצור. פינקי ואני כובשים את העולם. הסוף.
משם המשכנו סוג של לעבוד שכבר כתבתי שנהנתי ממנו מאד וגם קישרתי אותו לכאן (וגם על זה כבר סיפרתי). ואז היום חזרנו לדיוני פינקי. האיש ממליץ על התחברות לעולם ולפייסבוק. אני אצטט רק את הצד שלו וגם חלקית, כי שלי מלא מגננות ושנינות ירידות משפחתיות, שאני לא בטוחה שאני רוצה לחלוק ברגע זה ממש (כן, קיבלתי אישור):
פייסבוק הפכה לסוג של מדורת השבט, ואנשים מגיבים ועושים "לייק" להערות וסיפורים של חברים שלהם, והפעולה הזו גורמת לסיפור להיות מופץ לחברים של חברים וכך הלאה ripple effect), כך שבפועל מעגל החברים גדל משמעותית, וכך גם הפוטנציאל להכיר.
אולי זו סתם הרגשה סובייקטיבית, אבל התקשורת בפייסבוק היא "קלילה", ו casual.
וללשונך החדה - זה בדיוק הז'אנר המתאים לתפוס. לדעתי תצליחי באופן פנומנלי*.
אם את מרוצה מהמצב איך שהוא, אז באמת שאין מה לתקן.
אבל אם את רוצה לעשות שינוי, לדעתי שווה לך לצאת מאיזור הנוחות שלך, ומאיפה שנעים. אל תפחדי. ואל תוותרי על פינקי והעולם.נכון שלא תוכלי לכתוב חופשי כמו בבלוג, אבל יש לך מספיק דברים אחרים לתת. זה לא הכל או כלום.אני נשמע כאילו אני מבטיח שפייסבוק יפתור לך את כל הבעיות בחיים, ברור שלא. אבל זה צעד בכיוון.
ואני שמח שעצבנתי אותך, כי כנראה היית זקוקה לדחיפה קטנה.
כיוון נכון? זה די תלוי אם תשבי בשקט בצד (ואז זה לא יעלה ולא יוריד), או שתדברי.
בשלב הראשון, פשוט תחפשי ותתחברי לאנשים שאת מכירה. (את מוזמנת גם להתחבר אלי).
ואני תוהה - באמת מתאים לי פייסבוק? ועוד אחד המוני? אני עם הפינות הקטנות, האינטימיות והשליטה. אני, פט לא לומדת מטעויות בערוגה, שאפילו אחרי שדרסו אותי אני לא מסתובבת עם נייד בטיוליי כשכוש או סותמת את הפה מול החברים הערסים של השכנים שכנראה פינצ'רו לי שלושה גלגלים? נו, פתאום לא עולות לי דוגמאות, אבל באמת שיש המונים (המונות?!), ריבוי דוגמאות.
מנגד קניתי נייד אחרי כל ההתנגדות שלי כשיצא המכשיר שמצא חן בעיני מספיק. למדתי לפעמים לשתוק בעבודה (אם כי רק לפעמים).וגיליתי לא מזמן שאני יודעת להעביר מסרים בסיסים בציור, אני שטוענת שנים שאני לא יודעת לצייר פרח; כן כן.
מישהי (פעם מזמן, לא זוכרת מי) המליצה לי בחום על ספר בשם איזורי הטעות שלי (או אולי הכותר מעט אחר, כי אני לא מוצאת אותו בגיגול מהיר). הרעיון המרכזי שאנחנו עושים את אותן טעויות שוב ושוב. אני מניחה שזה נכון בהכללה. האומנם פינקי לא יגיע מהחלון או בדרכי בין הספה והדויד לשירותים ובחזרה, כפי שהרחוקה טוענת? והאומנם אני מוכנה להצטרף להמון ולא לתת למתושלח לסנן ולדלות לי רק אירועים מובחרים ואטרקטיביים במיוחד?
ונניח שהצטרפתי**, אני לא מכירה את כללי העשה ואל תעשה בנוגע לחברים, הוספה, הורדה וכאלה. כמה פומבי להשאיר את חלקי הפרופיל השונים (בהנחה שאני יודעת מחברה סטארטפיסטית שממילא האדם שאינו מהיישוב יכול לגשת ולהוריד הכל, באופן חוקי לגמרי, גם בלי רשותי, אם רק אחד מחבריי איפשר משהו). אני פארנואידית? מה פתאום. אני יודעת שרודפים אחריי.
ואולי הכי חשוב - אפשר לחזור לאחור?
עוצו לי בבקשה.
* זה מזכיר לי את האנשים מהקליקות פה שלא מבינים איך הבלוג הזה כה אינטימי וקטון, או כמה מאמץ זה דורש לפעמים לשמור אותו כזה, מאמץ שבו אני נכשלת לאחרונה ועדיין ממש לא חלק מהמעגל הפנימי הסואן.
** השכנים מביאים לי למחרת רבע עוף או בורקס?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
