בלי כל קשר, לכשכוש היו ביומיים וחצי-שלושה הימים הקודמים קלקול קיבה אכזרי במיוחד. היה כבר ממש מלחיץ. עכשיו הוא שמח ומתקרצץ צומי כרגיל ובבוקר גם שיחקנו בגינה. חלק מכל זה דרש שיחות מרובות לוטרינר ומרובות במיוחד למתושלח (המוליכה אוכלת זבל-מקלקלת קיבה תדיר). במשרד הוטרינר המאד יקר ומאד מאד פלצני אליו אנחנו הולכים הצליחו להרגיז אותי (מאד כמובן) ואנחנו בחיפוש אחר וטרינר חדש. אני מעדיפה מישהי צעירה יחסית (למרות שגם מישהו יתקבל), שמגיעה לביקורי בית ולא מהססת להציע דברים שעולים יותר, או לומר שהיא לא בטוחה או יודעת ולהעביר למישהו מומחה ממנה. זה לא שאיבדתי אמון בוטרינר המצויין (והיקרן והפלצן) שלנו. זה שאיבדתי לחלוטין את המוטיבציה לשלם המון אקסטרה על הדברים השוטפים כמו חיסונים וזריקות נגד תולעת הושט.

אתמול, כאילו שכלב חולה זה היום השלישי לא מספיק, היה לי ראיון עבודה שלפניו ניסיתי לתאם בין טיולים, ביקור בוטרינר ומניקור לקראת אותו ראיון. בסוף הספקתי הכל ועכשיו מעטר את ציפורניי פרנצ' שמרני משיילק. מעניין כמה זמן זה יחזיק והאם כמו שיילק רגיל. לראיון עצמו הקדמתי כי הוא היה ברמת החייל ואני מטפחת כבר שנים חרדה מפקקי איילון אחה"צ. הנפש פגשה אותי למיץ תפוזים. זה היה כיף. נקודת אור ביום קשה. הראיון עצמו היה מיותר לחלוטין. אני ממש לא מבינה למה שואלים בטלפון ציפיות שכר ואז מזמנים אנשים כדי לומר להם כמה הם (אני אני) נהדרים ושווים את מה שהם מבקשים, אבל יקרים להם מידי. זה היה מהמקומות האלה עם שמות הקוד שצריך להבין כמו "העבודה פה מאד גמישה" ו"אין דבר כזה פה יום עבודה ממוצע" שלמעשה אומרים "אנחנו מחפשים עבדים". מה שאני מתקשה להבין זה איך מקום שמתיימר לעבוד עם נתונים ולהגיש דוחות מספריים מרשה לעצמו לומר משהו כל כך מטופש על ממוצע. מנגד מה שהבוסית הגדולה שראיינה אותי הגדירה כ"אנליזה ברמה הגבוהה ביותר" היא בעיני אנליזה נקודה. כל מה שהוא אחר הוא תיאור ואינו אנליזה. אני חושבת שהחלק שהיה הכי משעשע (רגע לפני שהסבירו לי שאני נפלאה ושאני יכולה לחפש את עצמי) הוא ש"לוקח חמש שנים ללמוד את עולם התוכן שלנו". ב-ס-ד-ר. אתם לוקחים מישהו ומלמדים אותו חודש בלי שיעבוד ממש? אה לא? אז ניסיון נותן יתרון, יופי, זה נכון כמעט בכל תחום כולל פס ייצור במפעל סיני וילדים מנוצלים בני עשר'ה ופחות. מה אומר? בהר אמרו לי שיקח לי חצי שנה ללמוד את העבודה ולהכנס לעניינים. בשבוע הראשון שלי כבר הגשתי דוח. בשני שיניתי את כל הדוחות שמגישה החברה. בשלישי וברביעי גייסתי צוות פרילנסרים והנחתי אותם, למשהו אחר, צידי, כי היה לי יותר מידי זמן פנוי בעבודה ומישהו היה צריך עזרה. זה לא שאני גאון. זה שסט הציפיות כל כך נמוך שאנשים מתרגלים לא לחשוב.

ובעניין הזה, אני מרבה לטעון (לכל מי שמוכן לשמוע) שהתקופה הזו לימדה אותי מידה של ענווה. אני חושבת שאני בכלל טועה ומה שהיא לימדה אותי זה לא לחשוב בכלל. אם לא חושבים, אז גם לא קולטים כמה חלקים ניכרים מהעבודה דורשים מעט מאד ואיך אחרים אולי מסתכלים על התפקיד. כל זה מחזיר אותי להבטחה שהייתי וכל זה. כשסיימנו תואר ראשון אחד מהחברים תפס אותי לשיחה בקפיטריה והסביר לי שהיה דיון והחליטו שמישהו אחד לפחות מהחבורה הצוהלת חייב להצליח כדי למשוך את כולנו למעלה איתו. שבסיכומה של השיחה הזו כולם הסכימו שלי יש את הסיכוי הכי טוב להגיע לשם, ושאדע שהם מצפים ממני להצליח ואז לזכור אותם ולדאוג גם להם. הו הפונציאל הבלתי ממומש.

מעבר לזה במסגרת הסבתי המלאה לפקאצה, אני שוקלת לפתוח ספריית לקים. מתישהו בתקופה שקניתי יותר מידי ספרים במקום לקרוא אותם ובניתי אוסף נאה, החלטתי שאני לא קונה יותר עד שאני קוראת את רובם. די מהר גם יצרתי קבוצה קטנה מובחרת של אנשים שאינם מתעללים בספרים ואפשר לשאול מהם (ולפעמים גם להשאיל) ספרים ומאז אני כמעט לא קונה ספרים. אני חושבת שראוי שאחליט החלטה דומה על לקים. ראשית, יש לי כבר הרבה יותר מידי שעוד לא ניסיתי ואני חייבת להפסיק לקנות עד שאני לפחות מנסה פעם אחת את רובם. שנית, בטח יש כאלה שמתייחסות יפה ללקים שלהם. זה נראה לי אפילו יותר פשוט מלהתייחס יפה לספר. זה גם פחות מחייב ולפחות חלק מהנזק הוא פתיר. האומנם עליתי סופסוף על הסטארטאפ שיעשה אותי עשירה? טוב נו, אולי לפחות אבזבז פחות.