המתושלח טוענת שאני סובלת מתסמונת פסאבדו עבודה. כל השבוע אני בקושי עושה משו ואז חמישי-שישי-שבת אני מנקה, מבשלת, קונה, פוגשת, עושה. זה אכן מעט מגוחך מצידי, אבל לפחות דברים נעשים מתישהו, אני מניחה שזה יותר טוב מלא כלום.

בחזית הדפיקות לא נרשמו שינויים מעניינים. בהייה בווטסאפ גוזלת דקות ארוכות (מאד) מחיי. שלחתי לו היום צרור מידע איכותי שיעזור לו במשהו (חשוב) שנתקלתי בו. אולי נכון היה לשתוק, אבל אכפת לי ועל עצמי אני לא יכולה לעבוד שלא. לקח לו כמה שעות. בינתים הוא כבר ראה את זה. לא נרשמה תגובה (הו השנינות). עכשיו אני קצת מרגישה כמו בחינוך מחדש שאני עושה לשכנים סוררים, שכולל לברך אותם לשלום או בבוקר טוב בכל פעם שאנחנו נפגשים עד שהם נשברים ועונים לי. יש לי יכולת התמדה ממש ממש מרשימה. עוד לא נתקלתי במישהו/י שלא שברתי. האומנם זה מה שאני עושה כאן? בטח לא על בסיס יומי, אבל יומי זה לא הטיפול שמתאים כאן. לא שאני בטוחה אם יש בכלל טיפול מתאים כאן ואם כן מהו. כן כן, יוצאת מדעתי לאט ובהתמדה מרשימה.

הערב עשיתי שיעור ניסיון בזומבה. החזקתי בו מעמד הרבה (הרבה*) יותר מהצפוי. קשה לי לאמוד ולהסביר עד כמה אני גרוטאה, אז אציין רק שלמיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שנעלי הספורט עולות על רגליי מאז שאני גרה פה, כלומר ארבע שנים. וזה לא שהייתי הכי פעילה בעולם לפני שעברנו לפה, אבל זה זמן שאני יכולה לתחום בודאות יחסית. בכל זאת, הזכרון לא מה שהיה פעם..

מחר אני מצפינה. הצפוניים טסים ביום ראשון לרחוקים. זה זמן קניות. היום התחלתי לבדוק את כל הנושא שוב. אני לא טובה בקניות כמו שהייתי פעם. בכלל החיים לא כמו שהבטיחו לנו. בכלל לא.

קורים עוד כל מיני דברים שאני לא בטוחה שיתגבשו לכלל עשייה ולא נוח לי לדבר עליהם פה. אני מנסה לבחון עם עצמי אם לא הייתי מכירה את רוב קוראותיי הנאמנות, אם זה היה מפריע לי לספר לעולם. אני חושבת שכן. יש תחומים שאני מתקשה להתחייב בהם יותר מאחרים. יש נקודות בהן קשה לי יותר לצחוק על עצמי. אני, אלופת הפאדחנות וההומור העצמי. נו, מסתבר שאפילו אני אנושית. טוב נו, אני יודעת, אפ'פם לא היה ספק.

עייפתי. אתם חושבים שאקום מחר תפוסה כולי ולא במצב לנהוג? אני ממש מקווה שלא.

* כן, אני שוב בזוגות, מה תעשו לי?