כי היום הצלחתי באזעקה השנייה לתפוס (לראשונה) את הרעבה (וכרית וטלפון ולהוביל את הכשכוש) לחדר הבטוח שלנו, שהוא השירותים. מה לעשות שהבית המואר שלנו מואר כתוצאה מחלונות סביב סביב.. הרעבה ניסתה להשתחרר. ממש ניסתה. יד שמאל שלי שילמה את המחיר על זריזות הידיים שהפגנתי רגע קודם עת לכדתי את הקטנה. וזה כואב תרשו לי לספר לכם. ממש כואב. אני מרגישה כמו האנשים שנחנקו במלחמת המפרץ כי הם שמו מסיכה בלי להוציא את הפילטר. מגוחך. מיותר. עצוב. ודאם כואב.

כל זאת בהתאמה לכך שלפני מספר ימים הצלחתי "לגלח" חלק מגב יד ימין. אני ממש הפצועה האנגלייה כרגע.

עוד בעניין המלחמה תלשתי היום מודעת "תנו לצה"ל לכסאח" ששמו כמעט מול ביתי כי זה היה מעבר לגבולות הסבלנות שלי. בכל שיחה עם הוריי (יותר מאחת ביום) מנסים לשכנע אותי לאסוף את העדר ולהצפין. אני מבינה שהם דואגים, אבל מספיק עם זה. הבנתי. אנחנו מוזמנים. החיים פה בשגרה וטוב לנו בבית. ויש לי גם קריאה נרגשת לאמנון אברמוביץ' - אנא אנא מצא מילה חלופית לביטוי "בנק המטרות" - ואם אתה נכשל בזה ומשתמש בה, עשה זאת בלי לספר לנו שאתה לא אוהב אותה אבל זורם עם זה. אמנון - זה לא לזרום.

מעבר לזה הכל בשגרה. יש לי כרגע ארבע עבודות פתוחות ברמה זו או אחרת של כתיבה. בדרך ללקבל אחת חמישית. בתקווה שלא כל המרצים פתאום יאשרו הכל ביחד ואפסיק לישון. עדיין משחקת גם עם קברים. לא ממש השתפר שם. לא ממש כיף לי עם אף אחד מהדברים. איך הגעתי לכאן אני תוהה לעצמי בעודי שוכחת שוב לשלם אגרת רשיון לנסיך, שאולי כבר כדאי שאשלם בדואר אם אני רוצה לעשות טסט בזמן.

והערה לסדר בשבילי - בשבוע שעבר אכלתי לראשונה בחיי בג'אפניקה עם טל בקניון איילון, שם הסתובבנו לבקשתה (גם הסושי שם לא היה מטבע הדברים בחירה שלי). היה טרי, בגלגול חובבני, עם חומרים לא איכותיים, כלים לא נקיים ושירות איטי וגרוע במיוחד. נו, לפחות לא אכזבו אותי הג'פניקה. גרועים ממש כמו שציפיתי.