אני עייפה. אני כל הזמן עובדת. או לפחות אני מרגישה כאילו אני כל הזמן עובדת. כל לוחות הזמנים שלי משובשים. קר. כואב לי מהישיבה המכווצת מול המחשב כי קר. כל יומיים נוספת לי עוד איזה "רק עבודה קטנה" שאני בודקת או מדברת איתם או נוסעת לפגישה. כל הלקוחות הישנים שאהבתי בדיוק חייבים חייבים רק אותי עכשיו ממש. תיבת המייל שלי עולה על גדותיה מהצעות עבודות לכתיבה כי כנראה שסוף הסמסטר מתקרב. אין שום שעה שהיא רשמית שלי והיום בה מסתיים. הפסקתי לספור את רצף סופי השבוע המשובשים שלי. אני מוצאת את עצמי רודפת אחרי אחרים או אחרי זנבי כל כל הזמן. נכון, אני עושה את זה בכישרון וכולם מרוצים ממני. חוץ ממני. וגם החברים שלי תורמים את חלקם. אני כעוסה כבר יומיים. ואז היום אחת ממנהלות החשבונות (יש לי ריבוי גם מהן מטבע הדברים) חזרה אליי היום עם משהו על קרן ההשתלמות שלי וממש זעמתי. מזל שהצלחתי לנשום עמוק, להתקשר ולהיות נעימה.. רק להסביר בחיוך שאני קצת מופתעת וקצת כועסת (לבוס לבוס, לא לאישה המסכנה שלא עשתה לי דבר). זה סודר ("לא זכרתי, אל תכעסי"). אבל האמת שקצת נמאס לי להיות נעימה, וסובלנית, וחייכנית, ומצופה סכרין שמרעיל את השגרה שלי. נמאס לי להיות הכי תומכת ומבינה לכולם וללו"ז והצרכים של כולם. משפחה, חברים, מאומצים, קולגות, בוסים. כולם. אה ומתמסרת. אשכרה מישהו אמר לי השבוע שאני "נורא מתמסרת". זו היתה אמורה להיות מחמאה אני חושבת. רוצה להיות ביצ'. רוצה לא לחייך. יותר מהכל רוצה לנוח. כי עייפתי.

זה כל מה שהיה לי לומר. עכשיו אני הולכת לחמם לי מרק ולחזור לפה לבהות במסך ואולי גם להצליח לכתוב משהו לעבודה שאני מגישה בשבוע הבא ועוד אין בה ולו שורה אחת קוהרנטית. אוף.

FML (המציאות בניגוד לעלק הקודם)