הפוסט הזה מחכה להכתב כבר שנים. הוא לא מחמיא לי במיוחד והוא דורש ממני להודות בדברים שאני לא אוהבת להודות בהם בקול, או אפילו במחשבה רוב הזמן. אולי הגיע זמנו ואולי סתם אעשה הכל כדי לחמוק מהעבודה הזו שאני מגישה בראשון ועוד רחוקה מלהיות כתובה.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה כמו הפוסטים המושקעים של פעם. למצוא מילים יפות ודימויים, או נקודת מבט מעניינת ממעוף הציפור (או ממעמקי מחילת החולד). רציתי שזה יהיה פוסט שאוכל לחזור אליו כמו הפוסטים על בעז ועל התאונה. כנראה שעדיף לכתוב אפילו אם לא טוב. הרי לקטר אני מקטרת כבר שנים וזה לא מוביל אותי לדבר.

כשזה מגיע לבני זוג יש שתי טעויות שאני נוהגת לעשות. כמו טעויות מוצלחות במיוחד, הן משלימות זו את זו. האחת היא שאני נכנסת לקשרים שלא באמת רציתי בהם. זה הולך בערך כך.. אני מכירה מישהו. הוא חלק מהרקע. בד"כ מחוץ למעגל. הוא יכול להיות אחלה או מעניין או מבריק במיוחד (בד"כ שילוב של הללו ועוד), אבל הוא לא ממש עושה לי. אני לעומת זאת, בהחלט עושה לו, אז הוא מרעיף עלי צומי אינסופי ומחמאות ואני נמסה כי נעים לי ולומדת (ואני מהלומדים המהירים) לאהוב ולרצות אותו בחזרה. הטעות השניה היא לבחור בבני זוג שאני דווקא כן רוצה, אבל מדובר בקשרים בלתי אפשריים שמובילים לשום מקום, לאבדון או לשברון לב (וגם הפעם כמובן בד"כ לשילוב שלהם). הסוג הראשון קורה הרבה פעמים בעוד אני בצד רוצה מישהו אחר שקרוב אליו ואיכשהו אין לי רצון או כוח להתאמץ ולהגיע אליו. השני קורה כבר שנים בגלל איזה פחד בלתי מוסבר ממחוייבויות.

אולי שווה רגע לצלול לשם, למחוייבויות, כי המשפט הזה לא מתחבר היטב איתי ועליי. אני אלופה בלקחת אחריות. אני מחליקה לקשרים באופן מעורר השתאות כמו כלב ים שחוזר למים, כאילו זה מקומי הטבעי ומעולם לא עזבתי. אין לי בעיה עם מונוגמיה, להפך. אז מה יש שם? זו שאלה מעניינת שניסיתי להתחקות אחר שורשיה לא אחת. נראה שהסוד טמון במקום אחר. אצלי זוגיות "לתמיד" שלא לומר "חתונה" (מילה שגורמת לי להפוך להרסנית ברמות שהופכות את הוריקן סנדי למשחק ילדים כייפי במיוחד) מתחברים עם קץ הילדות.. המעבר להתברגנות, צפייה בטלנובלות ישראליות עולבות, שקיעה בחיתולים ובשיחת סלון על משכנתא והחופשה הבאה במלון הכל-כלול. אומנם נכון שהתברגנתי לא מעט בשנים האחרונות, אבל לשם אני שואפת לא להגיע לעולם. תגידו, לא חייבים, תלוי עם מי את. נכון, אבל הראש מבין והלב לא. דפוסי ההתנהגות הקלוקלים מוכיחים שאני מקשיבה לאחרון.

כמו שכבר סיפרתי פה הצלחתי להכיר מישהו באוקיי שהוא מוצלח להפליא וגם תפוס להפליא במידה דומה. הם מנהלים קשר פתוח שעובד להם ולא יכול לעבוד לי לא משנה כמה ינסו לשכנע אותי שזה נהדר. בשלב זה של חיינו אנחנו מקשקשים לפחות שעתיים ביום אונליין או בטלפון או גם וגם. הוא גר רחוק. נפגשנו 4 פעמים. כבר 4? באמת? מסתבר.

הוא מושלם למודל הטעויות שלי. קשוב ומבריק שרוצה אותי בעוד אני לא בעניין, בשילוב עם תפוס ובלתי אפשרי לחלוטין. מושלם.

אז הפגישה הרביעית? היו בה דברים שמגדירים אותנו כיותר מידידים. לא הרבה ועדיין. היתה חציית גבולות. מאז היו כבר שיחות יחסים אינסופיות. הוא מסרב להכיר במודל האבדון שלי. הוא רוצה להאמין שאפשר לבנות אחרת. בהתאם תכננתי לנו מודל של שלישייה. אני אוהבת מודלים חלופיים למסגרות המקובלות. אני אומנית הבלתי אפשרי. בעומק אני יודעת שהנכון הוא לקחת צעד לאחור, לנשום עמוק ולחזור לחברים. ואם אני מעמיקה במחילה אני מגיעה לאמת והיא שצריך לנתק את הקשר הזה. הוא לא בריא לי. אני לא יודעת להפוך אותו לבריא. הבעיה כמובן שהוא מחמיא ונעים כל כך, כמו שאפשר לצפות מהדרך לאבדון.

טל שמלווה את כל תהליך האוקייקיופיד (שלא לומר דוחפת אותו) רצתה שבכלל לא אענה לו. היא חושבת שהוא לא טוב והיא אפילו לא מעודכנת בהתפתחויות האחרונות. היא רואה בו מישהו שתופס מקום לא לו. בחירה מחודשת בבלתי אפשרי. היא צודקת כמובן, אבל אני יודעת איך לעשות טעויות, לא איך לתקן אותן.

אני כבר לא נערה, אפילו לא רזה, אבל נעים כל כך פה בשמש.. לא רוצה לחזור.

האומנם הגיע הזמן שאשנה משהו?