הראשון היה בעידן התמימות. אני אוהבת להשוויץ במספר שלו שמעיד על וותק בלתי נתפס. הוא היה הכי קצר, כי בעידן התמימות קל היה מאד להבין מי אני ולהכניס אותי לסרטים ולפראנויות. השני היה הקיצוניות השנייה. הוא היה בלוג הפרידה מהילד. בלוג ההתבכניות המושלם שאפילו כתובת מייל לא פרסמתי בו. פרטי ואישי וכואב. גם הוא נסגר בעקבות מישהו שלא היה אמור לקרוא בו ומצא אותו (ולא סיפר לי). זה היה השלישי.
כמעט שמונה שנים כתבתי בו. לעיתים יותר ולעיתים פחות. נוגעת-לא נוגעת ומקטרת ללא הרף. אני נזכרת איך יעלי היתה הראשונה מהעולם האמיתי שקיבלה אליו קישור. כמה היא נזהרה והזהירה מהקישור הזה. היא הבינה. זה מה שהקנה לה את הזכות לקישור. אתמול לא זכרתי את זה. לא שיעלי באמת מהעולם האמיתי שלי, אבל מהעולם שאינו בלוגים. ניסיתי ליצור פה איזשהו איזון עדין בין הנטייה שלי לפרטיות יתר לחיבור לפחות לסביבה הוירטואלית הקרובה. הגבתי בשמות אחרים בבלוגים של חברים פופולריים, אבל גם נתתי מייל ואפילו נפגשתי עם כמה; יותר משניים-שלושה, במהלך השנים. מהבלוג הזה זכיתי לשתי חברות מדהימות ואפילו לעבודה חלקית שאני אוהבת. אני לא בטוחה מתי התחלתי לשחק עם התאריכים והשעות. אבל הנה אני מתאפקת ולא עושה את זה הפעם. אתמול גיליתי כמעט בטעות שמישהי שקוראת פה חשה צורך לספר עליו למישהי אחרת בחיי הלא וירטואלים בעליל. לא רק שבחרה לספר, אלא בחרה שלא לספר לי על זה. הגרגרים האחרונים משעון החול הוירטואלי שמאפשרים לה הקשבה גם אם לא סליחה, מטפטפים להם עכשיו. אחרי שאפרסם את הפוסט הזה זה יהיה מאוחר מידי. אולי כל בלוג נדון להיסגר בגלל פגיעה בפרטיות. אולי אלה רק הבלוגים שלי.
אז הנה אני שוב. עומדת מול בלוג שלם ערומה וצריכה לסמוך על מישהו אחר שישמור על פרטיותי.. אבל אני בוחרת שלא. היה שלום בלוג.
אולי זה רק הולם שיפתח לו משבר עם העולם הוירטואלי עכשיו. אולי הגיע הזמן לצאת מהקליפה. ואולי אני כהרגלי אובר דרמטית ואחליט לנסות שוב פעם. אני חושבת שלא בקרוב. למי יש כח לחשוב עכשיו על שם ולהבנות שפה סמנטית שלמה חדשה ועוד בלי היכולת המופלאה לחיטוט עצמי לאחור. להכיר מקום חדש וחברים חדשים ובכלל למצוא קורא רסס סביר.
אני רוצה לספר כמה אני שלמה וכמה זה בסדר, אבל הדמעות שאני לא מצליחה לעצור כמעט ברצף מאתמול מוכיחות כנראה אחרת. אני אשמה. פתיחות ושמות ומפגשים מובילים לחשיפה. הכל קטן כאן כל כך. בישרא, בישראל. ניסיתי לשמור עליו קטן ואינטימי. שמונה שנים עם טיפה מעל עשרת אלפים כניסות זה השג די מרשים בעיני. עם זאת, בואו נודה על האמת, נעשיתי לא זהירה מספיק. עכשיו אני משלמת את המחיר. אז אולי עדיין לא לגמרי בסדר, אבל יהיה בסדר. במת.
לפעמים אני נכנסת לפוסטים כאלה. גלעדים של הררי מילים וזה עושה לי קווטצ' כזה בלב ואני רוצה לשאול, או לצעוק, אבל למה? לא יכולתם לבחור? להשאיר משהו, זכר, טעימה. עכשיו אני מבינה.
אני חושבת שהצלחתי לעשות שימוש במספיק קלישאות ליום אחד.
היו שלום
* אני לא בטוחה אם זו רק אני שסופגת (הרבה יותר מידי) דימויים וביטויים נוצריים או שזה קורה לצופי טלויזיה אמריקאית באשר הם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
