מספר חודשים שאני חיה בעבר. סופרת חודשים לאחור. מודדת אובדן ועוד אובדן. בוכה. מדממת. נהרות על נהרות של דמעות וכאב.
אחד הפיצ'רים החיוביים שלי (אם להשתמש במילים של סטלה) הוא שאני אומנם נוטה לנוסטלגיית יתר (ככה זה בגיל הזפטא) אבל אני לא מצטערת, לא מתחרטת, לא נוטרת ולא נוקמת. אני לא חיה בעבר. אני זוכרת אותו, לרוב לא לומדת ממנו כלום (כן, עזבנו את ארץ הפיצ'רים החיוביים) וחיה את ההווה. מובן שכל זה לא לגמרי נכון או מדויק. אני חוגגת תאריכים שונים, אני מבינה ולומדת רק מתקשה ליישם (כמו כולנו?!), ויש לי את הטקסים הקטנים שלי.. אבל אני בעיקר מגלידה מהר, פיזית וגם ממכות אחרות.
כבר מספר חודשים שהגוף ובעיקר הנפש לא מצליחים להתאושש מהפצעים. הם גדולים. הם רבים מידי. הם מתרבים הרבה יותר מידי מהר. ואני מדממת. סופרת לאחור. חוגגת את הכאב. מטפחת צד של שנאה-תיאוב עצמי שלא ידע שהוא כזה. אני שוקעת ברחמים עצמיים ובעיקר מתקשה לסלוח.
תכף ארבעה חודשים ממותו של זה. חלפו לא מזמן שלושה חודשים לאובדן הערוגה. מחר 18 שנים לאובדן החתול הראשון שלי (שאני בכלל לא יודעת איפה להתחיל להסביר). חודש ומשו מאז ש.. וחצי שנה מאז שאחר.
די!
לא רוצה לעוכל באש. נחלי הדם והדמעות חרבים יהיו.
לכאורה דבר לא השתנה. לא פה. לא במקומות אחרים. באופן מעשי, געגועי לפה עזים. למקום שבו אני יכולה לשפוך את קרביי. לחיטוט המהנה כל כך לאחור. לחברים מפה שבכל פעם שאני מקשקשת איתם ב-Gטוק אני מבינה כמה הם חסרים לי. כמה היה פה אומנם שקט ואינטימי, אבל בכל זאת לא היה לבד. למעשה משהו כן השתנה. ההכרות שלי איתה והאמון שלי בה גדלו פלאים. וההיא מהסגירה, נו, זה נכון כל מה שכתבו לי על זה שזה אינטרנט פה ואין פרטיות. אולי לדעת שעיניים לא זרות וגם לא אוהדות קוראות פה ישמור עליי.
אז הנה אני פה. מראה חדש. שם ישן. היכונו למגוון החלטות החיים החדשות שהחלטתי בזמן האחרון ואני לא עומדת באף אחת מהן.
התגעגעתי נורא! אני מקווה שגם אתן קצת.