כולנו מכירים את האנשים שאומרים בראיונות עבודה שאחד החסרונות שלהם הוא שהם פרפקציוניסטים וחושבים שהם ניצחו את המערכת ואמרו יתרון בחסרון. היום דיטי חברתי האהובה שאלה למה אני משקיעה כה (באנשים, בדברים לאנשים) ואז מתאכזבת. למה לא להשקיע קצת פחות. אז חשבתי לספר לכולכם על פרפקציוניזם.
נתחיל בהתחלה, אני בד"כ לא קוראת לו כך. זה כבר מזמן נחשב מחמאה ואני לא מנסה להחמיא לעצמי. לא בזה. אני מסבירה בד"כ שאני אנלית. למעשה יש לי סיפור כזה, על איך התחלתי פרויקט (במקום שהתמקחו איתי חצי שנה על חוזה ושכר ואז ביום החתימה פיטרו אותי, זוכרים אותם? שם) ומי שניהלה אותי בו התנצלה שהיא "קצת אנלית". בסיום הפרויקט חצי שנה אח"כ היא אמרה לי עם חיוך שהיא גאה לבשר שהיא מצאה מישהי גרועה ממנה. אני מנסה להזכר מה אמרתי לפני שהכרתי אותה. אני חושבת שאמרתי שאני קטנונית. או מדייקת בפרטים. יש לי המון שמות לזה. אבל לא פרפקציוניזם. את זה אני מרשה לעצמי לראשונה פה. בבלוג. בשקט.
אולי שווה גם לתחום תחומים. דווקא בעבודה אני לא תמיד פרפקציוניסטית. אין ספק שהדיוק בפרטים והשליטה בקצוות עוזרת לי בכל עבודה, ועדיין, בעבודה אני יודעת לשים גבולות לעצמי. יודעת לעשות יותר משצריך, אבל לא לרמת מושלם. אני מנסה להבין איך זה קרה לי דווקא עם עבודה. אני חושבת שאולי זו תוצאה של נסיבות. אני הרי בוגרת של בי"ס לעבודות שבהן הדרישות והציפיות מתחילות בדחוף (נורא) ומסתיימות בעכשיו, אתמול, מיד, היסטרי (אין זמן לבדוק כלום, עוד לא שלחת להם? ביקשתי את הדוח הזה שלוקח שבוע לפני כמעט שעה). בחיצוניות שלי ושל אנשים בכלל, אין לי הגדרה של מהו מושלם. בכלל מראות לא תחום שלי. בכתיבה פה או במסרים מיידים (אם כי בעריכת טקסט בהחלט כן). באומנות ויצירה אין לי רצון או צורך. שם דווקא העקומים שלא הסתדרו ולא ככה תכננתי, הם אלה שאני בד"כ מתאהבת בהם.
אז איך נראים חיי פרפקציוניסטית? ביום יום אני חושבת שכמו של כולם בגדול. אולי מסדרת יותר מהממוצע, אבל בטח בגבולות הסביר. ההבדל טמון בזמנים בהם אני עושה משהו מעבר. זה לא חייב להיות משהו גדול. משהו. הוא צריך להעשות מושלם או לא בכלל. זה בולט במיוחד בדברים שאפשר לבחור את אופציית ה"לא בכלל". חברים שלי רגילים לזה ואליי. הם מצפים להשקעה ולדברים מעבר לרגיל. סטלה אמר לי לא מזמן שלפעמים זה מצחיק, לפעמים משמח, לפעמים הוא אדיש לזה ולפעמים, והוא לא אמר את זה אבל זה בדברים שבהם אנחנו עושים דברים ביחד, קשה לו איתי (את מטריפה אותי היה צירוף המילים שהוא בחר בו אאל"ט). וכן, כשאנשים לא מעריכים שאני משקיעה בהם, קשה לי.
אני חושבת שהדרך הכי טובה להסביר היא לתת דוגמה. ברשימות פה בצד יש "דיגיטליזציה של כל המוזיקה". אני עובדת על זה כבר כמה חודשים. זה התחיל מהדילמה באיזה פורמט יכתב שם של כל שיר (מספר-זמר-שם). נועצתי בשלושה אנשים שעשו פרויקט כזה. חשבתי. קראתי. היססתי. לקח חודשיים עד שהחלטתי ובאמת התחלתי. בשלב הזה פשטתי על הדיסקים של הנתנייתים שהעבירו הכל לדיגיטלי ועל שרת המוזיקה של סטלה וזוגתו. די מהר נגמר המקום על הלפטופ. זה היה צפוי. גם כונן חיצוני חדש (כי הקיים מלא) חיפשתי כחודשיים (חופף פלוס). הוא צריך היה להיות גדול (אבל לא זקוק לחשמל בנפרד) ואמין ויפה (כי הקיים הרגיל אותי לזה שאפשר) ובמחיר סביר. הדרישה השלישית (יפה) היתה הקשה מכולן. אחרי שלוש חנויות, גיגול אקראי ועוד אחד ועוד (גלובליזציה זו קללה לפעמים), לקח לי אך חודש ומצאתי אחד כלבבי. כרגע יש עליו כבר 330 אלבומים בערך. בדקתי בשבילכם, 6500 שירים. בכל אחד מהם כמעט נגעתי גם ידנית. כי אם מישהו אחר עשה לפני RIP אז הפורמט של השם בד"כ לא היה מושלם. טרחתי להוסיף ולהוריד רווחים או מקפים; לשנות את כל השמות שבהם יש the או in שכתובים עם אות גדולה (בשם וגם במטה דאטה כמובן); מצאתי תמונות ושמרתי את כל העטיפות כדי שיהיה קל להתמצא לא רק בשמות. למעשה החלק של העטיפות עוד לא נגמר, כי לא כל התמונות של העטיפות באותו גודל וזה מציק לי. אני חושבת שאני אפתח את כולן ואשנה להן גודל בפיקסלים כדי שיהיו זהות. היום נזכרתי שלכל האוספים שלי (שכולם נועדו לרכב) אין עטיפות. אז בזבזתי כמה שעות בלהגות רעיון, לחפש, לעצב ולהכין 17 עטיפות, כל אחת ותמונתה, עריכה, פונטים, צבעים. יצא נורא יפה, תודה ששאלתם. פשוט לא יכול להיות שיש "אלבום" בלי תמונה. בעניין הזה עוד לא החלטתי מה עושים עם האלבומים של מוזיקה קלאסית. אני חושבת שכבר יותר מחודש אני משחקת עם מוזיקה ממש ולא עם תכנון. בקרוב אסיים עם המטה דאטה של האוספים (ויש שם עוד עבודה) ואז אגיע סופסוף ללב העניין (שלושה חודשים פלוס, כן?) שהוא RIP של הדיסקים שלי, אם תהיתם. אוטוטו. עניין של עוד חודש מקסימום וזה מוכן. בשלב הזה לא תהיה ברירה ואאלץ להחליט אם אני קונה מחשב מדיה צעצוע חמוד (בסגנון אלה) או סטרימר (כן, אם יש לכם דעות ועצות אשמח לשמוע).
מה בסוף? בסוף זה יהיה מושלם. אוסף מלא, אקלקטי ומסודר היטב. שווה את זה? אני לא יודעת. אני לא יודעת לעשות אחרת.
אז יתרון הא? לא ממש. לא תמיד.