היום נסעתי לי לקניון רמת אביב לחנות שאת שמה לא אזכיר, אציין רק שהוא מתחיל באיי.
באתי, נגשתי לקופה, הסברתי בדיוק מה אני רוצה וניסיתי לשלם כמעט 12,000 ש"ח על מק חדש ונאה שמסכו מדהים וישמח (ויתסכל אותי לא פחות לפחות בהתחלה) עוד חודשים ארוכים. לקח להם זמן להבין מה אני רוצה ואיך זה שאני באה לא מלווה במוכר אלא פשוט יודעת מה אני רוצה. כשחצינו את החלק הזה (לקח זמן) הגענו לשלב שבו הם הבינו שאני משלמת בכרטיס אשראי של חברה שאינו על שמי. הם לא יודעים להעביר כרטיס כזה. לשוחח עם מי שהכרטיס על שמו זה לא מספיק. אי אפשר להזמין באתר שלהם כי זה נורא הגיוני להם שהתצורה (ההמורחבת) שאני רוצה היא מק"ט מיוחד שאינו אפשרי להזמין בנט. טבעי אפילו. אני יכולה להזמין בטלפון בראשון וזה (כנראה) יעבור. לא, הם לא יכולים להעביר את זה כעסקה טלפונית. הדבר הכי קרוב לפתרון שהציעו לי היה שאשלם עשרה אחוזים מהמחיר ואצטייד מראש בבוס שלי איתי על מנת לאסוף את המחשב. כאילו אני ילדה והוא אבי. אותו בוס שאתמול פגשתי בפעם הרביעית מאז שאני עובדת שם (שנה פלוס). אה הא. כבר הוא בא איתי. המוכר לפחות התנצל והיה לו לא נעים. למנהל (אליו הגעתי בעידודו הנמרץ של סטלה) היה כל כך מיותר הזמן שהוא בזבז עליי וכל כך טבעי להפסיד אותי כלקוחה (נאום המק"טים בא ממנו) שזה היה ממש מעלף לראות.
משם המשכתי לבאג. החנות עמוסה. המוכר נחמד. מבין מיד מה אני רוצה. מתנצל שהוא צריך לוודא שהוא יכול לתת לי את התצורה שאני רוצה כי אין אותה באינטרנט (דהה). קובעים שאני יוצאת לקפה וחוזרת עוד עשר דקות. אני חוזרת והוא מוכר לאיזה זוג לנובו קטן וחמוד. מי שלידו משעשע אותי בינתיים בסמול טוק. לקח הרבה יותר זמן. כשהגענו לשלב האשראי הבעייתי לקחו שתי שיחות טלפון לכל מיני אחראים לאישור (שלא בפני). בינתיים החבר מציע ומכין לי קפה מחל"ס (היה דיון קצר על איך סירבתי לשלם אקסטרה באילנ'ס ובמקום קניתי מדבקות מיותרות לגמרי ומקסימות למתגי חשמל בסוהו בארבעים שקלים). עוד שיחה, עוד בדיקה, עוד התנצלות על הזמן שכל זה לוקח, המון חיוכים ושמח ונעימי בגב, והנה אני מקבלת מתנה אוזניות אדומות ונאות.
מעולם לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לשכנע מישהו לקחת ממני סכום כסף כה נכבד. היו שלבים שלגמרי הרגשתי באישה יפה, אבל כמו שאתם מבינים בסוף הצלחתי. אותו מוצר (אחריות, הדרכות וכיו"ב) באותו המחיר, תאריך מסירה מוקדם יותר ומתנה. זה מה שעושות עמלות מסתבר. שווה.
הייתי צריכה לצפות שיהיו בעיות. עד עכשיו כל רבע צעד לעבר מק היה בעייתי. אני מקווה לא להתחרט על הצעד הזה.
בלי קשר אני שמחה לספר שמתוך חמישה מדפי דיסקים, הראשון במחשב. אוטוביוגרפיה של כנסיית השכל היה הסיוט הכי גדול עד עכשיו. אף שיר לא שמור נכון והוא מזהה את שני הדיסקים כאותו הדיסק ודורס שמות גם כשמעבירים תיקיות ואוף, כמה פעמים עשיתי RIP לדבר הזה עד שהוא הפך להיות משהו בתיקייה מסודרת ונאה.
כן, זה אומר שרוב מכריע של העברית במחשב ואילו הדיסקים הכי קשים בד"כ. לא, זה לא אומר שסיימתי עם האוספים האישיים. הסוף מתקרב.