לפני שבועיים וחצי חזרתי מטיול (ועבודה) בארהביה ומאז אני לא ממש מאופסת. ביום או אולי יומיים הראשונים היה לי את כל הסיפור הכללי של השעון והשינה שלכולם תמיד יש, אבל מהר מאד הבנתי שאני חלשה ועם סחרחורות לא ממש סבירות. בשל חיבתי הבולטת לרופאים, במקביל להררי עבודה שציפו לי פה, עדיין לא פגשתי אחד.

מאז אני יכולה לספר שאני פחות רע מבתחילה. למדתי לתפקד עם סחרחורת (האמת? אחרי לתפקד עם מיגרנה זה ממש בקטנה רוב הזמן). אני עושה הכל לאט, נחה בין פעולה לפעולה ונאחזת בכל מעקה כמיטב המסורת של הקשישים השבריריים. כן, אני שותה מספיק. כן, אני לוקחת את כדורי ה-B12 שלי. לא, אני לא רוצה לקבל אישור לבדיקות דם מרחוק. כן כן, אולי פעם אלך לרופא שלי. האמת שהוא איש מאד נחמד ואני מחבבת אותו. זה הקונספט הזה של ללכת לרופא כי אני חולה שיש לי איתו בעיה.

אני לא רגילה להיות חולה ומאד מתקשה עם החלק הלא תפקודי הקשור (קשר כלשהו, למה אתם אומרים נלווה, זה לא חייב להיות נלווה). אנשים סביבי גם הם לא רגילים שאני חולה. זה יוצר כל מיני מדדים נורא מצחיקים שאני מקבלת מהם..

סטלה (שבא על מנת לחתוך לי סלט ולטייל עם הכשכוש באחד הימים הגרועים במיוחד) - וואו, בחיים לא ראיתי את המטבח שלך ככה

מתושלח (שבאה לאכול איתי ארוחת שבועות [אליה אני הכנתי לזניה תרד, והיא חתכה סלט ורכשה קינוחה] וטיילה עם הכשכוש בתחילת הביקור ולפני שהלכה) - אם את מרשה לי להזיז את זה ככה (משהו מטופש במטבח, יש לי המוני כללים במטבח) כנראה שאת מרגישה רע משאת נותנת לראות

אימי (בעקבות שיחה על ברזל, אכילת בשר גם אם חד פעמית או אולי אחת לתקופה ועוד נאום על בדיקות דם וחשיבותן הנוכחית בחיי) - וואו, אם את מדברת על זה את באמת מרגישה לא טוב

והיום, הגדילה לעשות..

הספרית שלי (בשיחה על איך היא הרגישה לפני ששלחו אותה לזריקות B12) - אם את לא מוכנה זריקות כנראה שאת לא מרגישה עדיין מספיק רע

כן, הייתי בארהביה. היה נפלא. בפחות משבועיים דחפתי למעשה שלושה טיולים. החלק העבודתי הכיר לי פנים אל פנים אנשים שאני מתכתבת איתם כבר חודשים (ועם חלקם כמעט שנתיים) והיה כיף ויעיל ופורה באופן מעורר השתאות (אני לא אמרתי בלתי צפוי, למה אתם מכניסים לי מילים לפה?!). בניו יורק היו שלבים שטיילתי עם דמעות של אושר בעיניים ולא יכולתי להכיל יותר. נשמעתי לעצמי כמו אמריקאית מתלהבת ומחליאה. ואז בסיבוב אצל אחותי עשיתי המון זמן איכות איתה ולא מעט עם כל אחד מהילדים בנפרד. בסוף כדרכי אפיתי המון עוגיות ונסעתי לבתה.

כבר בשדה חיכו לי אב וכשכושי. אבי, מתמודד על תואר אב השנה ולכן הוא הביא לי את הכשכוש, ירקות טריים ועוד קצת קניות (לפי רשימה שהכתבתי) והשאיר לי את הרכב עם האמירה 'אל תמהרי, תקני משהו טוב' ונסע ברכבת הביתה. כאן, חיכתה לי רעבה אחת עם מיני קרחת (אלרגיה למזון, מתמלאת כרגע), הררי כביסה ובערך אינסוף עבודה. וסחרחורת. או שאולי הבאתי אותה איתי מארה"ב בלי לשים לב במטוס?

אני גאה לספר שכבר יש פה קניות, אוכל במקרר, כל הכביסות מזמן במקום. כולם מטופלים. כולם חוץ ממני. בשבת אפילו הגדלתי לעשות וקראתי על ברזל ומקורות (צימחיים) לברזל ועל ספיגה (מעודדים ופוגעים). האמת שאם בודקים מה עשיתי בשבת האחרונה לדוגמה הספקתי המון. ממש המון. גם על הררי העבודה כבר התגברתי מטבע הדברים. הסחרחורת אפילו עזבה אותי כבר איזה פעמיים לכמה שעות. רק החלושס הכללי עדיין איתי.