החלטתי שאין ברירה ואני חייבת להתמודדת עם ארון הקמחים שלי (שהוא גם ארון תבלינים פחות שימושיים ועזרי אפייה).

אני עכשיו באמצע התהליך. יש לי 8 חבילות סגורות של צ'יפים שונים לעוגיות. טרם הגעתי ללספור את הפתוחות. 4 חבילות של קקאו איכותי (שתיים של ואן הוטן ושתיים של מוצ'ארט, כן, כמו השוקולד. ההולנדי יותר איכותי). שמונה קמחים בקופסאות ייעודיות ועוד לא מעט אחר שחלקו (או רובו) החלטתי לזרוק מחשש מעופפים (נראה נקי, אבל אני מההיסטרים ונצפו מספר פרפרים בארון, כך הגעתי לאין ברירה הזה). זרקתי גם המוני תבלינים פתוחים. ממילא אני לא מגיעה אליהם, רק לפפריקה המעושנת.

המסקנה אולי הכי חשובה שהגעתי אליה היא שאני צריכה למצוא מקום חלופי לקומקום זכוכית היפה לתה. הוא אחד הדברים הכי פחות שימושיים אצלי וכמעט בלתי אפשרי למזוג ממנו בלי להציף את הסביבה. בנוסף, הוא גדול מידי ומתאים רק לאירוח המוני אנשים (כי אחרת הוא מתקרר נורא). יש לי אותו כי הנתנייתית החליטה שאני חייבת כזה ומיד קנתה לי אחד. אני חושבת שהוא יצא מהארון ארבע בפעמים מאז שניתן לי (לפני שנים), אבל הו כמה פעמים שהרכבתי והינדסתי מחדש את הקמחים כך שיתמכו בו שלא ייפול.

אין לי מושג איפה אני אשים אותו או למה אני חופרת לכם כה ארוכות על הקומקום. אולי הוא משל לדברים אחרים. להחלטות שאני נותנת לאחרים ובפרט לחברים לקבל בשבילי. אולי הוא סתם מציק לי עכשיו וגם לא מצאתי את הפליט המיוחד לארונות ומצפוני מציק לי שהרעלתי את הארון סביב במכוון. אחרי הכל כל מה שנכנס אליו הוא בקופסה. אולי ככה לא ארשה לעצמי להגיע למגדלים המוזרים האלה ולשקיות הלא מקופסאות. אולי.

מי יודע. נראה שבעוד כמה שעות אוכל סופסוף למחוק עוד פריט מה"פעם אולי" שלי. לא פריט חשוב חלילה, אבל גם כן חתיכת פריט, של נר לרגלי הפריטים האחרים ברשימה.

וחוצמזה כל האזעקות והפיצוצים האלה לא ממש נעימים. פעם הייתי עולה לגג לתצפית. הזדקנתי כה. היום כשתפסו את הכשכוש ואותי בחוץ התלבטתי לרגע איך לכל הרוחות אני מגנה עליו מטיל בגינה. כאילו שפה בלי ממ"ד יש לי איזה יכולות של כוחות על שנעלמים בחוץ. לא הייתי כבר אמורה לאבד את אשליית הביטחון מפח או לבנים סביבי אחרי כל התאונות האלה?