התהליך של רכישת דירה, או חיפוש אחת למעשה, מציף בי המוני דברים שאני מצליחה ביום יום להדחיק ברמות מרשימות, מי יותר מי פחות.

אני קצת מרגישה כמו הומר סימפסון עובר את שלבי מודל קובלר-רוס לאבל (בטוחה שכבר קישרתי לזה פעם, אז הנה גרסה משעשעת אחרת), רק על תחומי חיים הרבה יותר רחבים.

הדשא של השכן, גם זה שממש מגרד לו ומציק לה פתאום נורא אטרקטיבי לי, כאילו שלא היו לי פעמים שיכולתי לבחור בו ובחרתי בדרך שלי, האחרת.

היה פה בוקר די קשה ומאד לא יציב אמוציונלית. וכל זה אחרי שכבר פסלתי את הדירה שהתחילה את כל הצונאמי הזה. הצטברות דברימים. והשלב הזה בשנה. תזכורת לכיפור שעבר. לכל השינויים בחברים ובדינאמיקות מאז. והשלב בחודש. התמונה של שולחן החג. כל האובר משפחתיות הזו שמקיפה אותי בבועה רחוקה וחונקת בה באחת.

מאז כבר בישלתי, אפיתי, קיפלתי, עשיתי מגוון תוכניות לשבוע הבא, מצאתי סדרה לבהות בה בסטרימינג ואיפשרתי לעצמי לשקוע בטמטמת מקהת החושים.

באמת ניסיתי לא לחשוב?!