נזכרתי שלא כתבתי מילה כבר כמעט חודש, אז הרי אות חיים.

העבודה במשרה מלאה גוזלת את כל ימי ולילותיי. תפיסתי את המילה מלא שונה משל העולם הרחב. כנראה.

הכנסים שנקשרו עם מיאמי חלפו עברו. כנס מפרץ סן פרנסיסקו הולך וקורם עור (את הגידים אנחנו מחברים וקרעים חליפות - אני מחברת, היא קורעת וחוזר חלילה). היום התחלתי לבנות לעצמי מפת אטרקציות, מוזיאונים, מלונות, מסעדות בדומה למה שהכנתי לעצמי בניו יורק שלגמרי הוכיחה את עצמה מבחינתי תכנונית (לא משנה שזו היתה תוכנית בסיס לשינויים בזמן שהייתי שם). בקרוב (ממש) אהיה חייבת להחליט כמה ימים אני עושה איפה ולסגור טיסות.

הבחירות. נו מה כבר יש לי לומר על הבחירות. אני רואה גם דברים חיוביים בתוצאות, אבל זה בעיקר כי אני אופטימית מחליאה ולא כי התוצאות באמת נושאות חן בעיני.

מסתמן פתרון טוב לחיות גם לנסיעה להונגריה. זה נשמע שאני רק מקטרת על עבודה וטסה לחו"ל, אבל האמת שאני באמת עובדת 60+ שעות בשבוע.

והשבוע? מתלבטת עדיין אם לנסוע ליומולדת של דודי המרוחק מחר. ברביעי יש לי יום עיון כל היום בי-ם. ובחמישי, ישיבה שהיום רק התחלתי להכין לה חומרים למרות שבאופטימיות הקוסמית שאפפה אותי בשבת, עת בילינו כשכושי ואני בגינה, השלתי את עצמי שהיום כמעט אסגור את המצגת.

אם כבר כשכושי, הכלב חגג 16 אביבים באושר ופרחים (וללא דילוגים כלל, דילוגים זה לצעירים במפרקיהם). מרגיש (יחסית) בטוב. קצת קרכצען בכל פעם שהוא צריך להתניע. ככה זה עם הקשישים. טפו טפו.

מה עוד? היום לפני כשעה מצאתי את הכוחות להתקשר לתמיכת האינטרנט המתנתק תדיר שלי. כצפוי הם הכחישו שזה הם והעלו את בזק, שכצפוי האשימו את הראוטר העצמוני שלי. כל ההתנהלות הלגמרי צפויה הזו גרמה לי להבין שהניתוקים בעיקר במק ולדעתי החלומות תקין. בדקתי. השוואתי. נדהמתי. קראתי יותר מידי פורומי תמיכה למק ומאז ועד היום כבר אוטוטו חצי שעה שאני מחוברת ברצף ומרגישה מטופשת במיוחד. לפעמים התומכים צודקים.

מספיק אותות עשן ועדיים ליום אחד. טויולילה נדרש זה מכבר.

היו שלום

נ.ב. אם נדע לאהוב

יד נושיט לכושל

נרפא לכואב

ננחם לסובל