היום הלכתי לראיון עבודה. למעשה נסעתי, אבל זה לא באמת חשוב. לבושה ומאופרת (קלות) ואפילו עם עקבים הלכתי לראיון עבודה (שני) במקום נעים בינות אקליפטוסים עם ריח טבע ונשים נעימות. מקום שכשכושי מוזמן לבוא איתי אליו בכל בוקר, בניגוד לפקקים. עוד לא קיבלתי הצעה, אבל אני צריכה להחליט אם אני באמת עוזבת. וקשה לי. חזרתי לפה וכמו במיטב הסצנות ההוליוודיות הלוהטות התפשטתי כבר בדרכי לשירותים. נעליים אני תמיד חולצת מיד שאני נכנסת הביתה, אבל עד שהגעתי לשירותים (6 מטרים?!) הספקתי גם להוריד ג'קט ולהפיל מכנסיים. המשך הדרך בחזרה לגופייה בלי חזייה לא לקח מעבר לסיבוב רחיצת הידיים. איך אנשים עושים את זה? קמים כל בוקר (עם שעון!), מתלבשים בבגדים הלא נוחים שלהם שאחרי כמה זמן הם כבר רגילים אליהם מספיק שהם משכנעים את עצמם שהם כן נוחים להם, מתאפרים (או לא), נכנסים לרכב ונוסעים עם שאר כל העולם למשרד? ומתי הם עושים את כל הסידורים שלהם? או פוגשים חברים? או מוצאים זמן להתנדב? אני באמת מוכנה לוותר על כל החופש והגמישות שיש לי בתמורה ליחס טוב יותר? לא להתחבר בערב ולענות על כמה מיילים יעשה לי את זה? קצת קשה לי להאמין.

עם ובלי קשר, לא ברשימות-תקוות שלי פה, אבל אני אוזרת אומץ לצבוע את כל השיער לצבע סגול לא טבעי בעליל כבר באמת שנים. בשנה שעברה לקראת הכנס שכן נסעתי אליו עשיתי גוונים בכחול (מגניב!). לפני חודשיים או קצת יותר מצאתי את האומץ, חימצתי ועשיתי סגול ויצא מגניב מאד, אבל לא הסגול שרציתי. וסגול, זאת יש לדעת, קשה לערבב לצבע הנכון גם כשהפלטה שלך אינה שיער שלא ידוע מראש איך בדיוק "יתפוס עליו" הצבע. אבל הפעם עשיתי זאת. אני עם שיער סגול. סגול כהה לכיוון כחול ולא אדום. סגול עז. סגול! יאי!

חוצמזה אתמול שדרגתי מק (כמו אחרי החגים, אחרי הכנס עושים כל מיני שלא היה זמן לפני או שהיה חשש שמשהו ישתבש), אז sure enough משהו השתבש ובעלייה האחרונה אחרי האתחול של השדרוג המאווררים של המק ניסו להמריא (כולל רעשים סטטים מגוונים) וירקו לחלל אבק (כנראה) שנראה יותר כמו עשן לכמה שניות (ונדמו). מלחיץ. כנראה לא מספיק מלחיץ כי במקום לסגור אותו ודאתי קודם כל שהכל עובד וכשגיליתי שהכל עובד המשכתי לעדכן תוכנות. וגם מרשים (ומגניב) איך שמים מערכת הפעלה חדשה, תהליך שלוקח כמה שעות, ואז היא עולה עם כל האפליקציות שהיו פתוחות קודם, כולל טאבים בדפדפן. מאז כבר דיברתי עם התמיכה בארה"ב. כמי שמרבה לעשות את התרגיל הזה, של להתקשר לתמיכה בארה"ב במקום לתמיכה בישראל, אני יכולה לומר שתמיכת מק האמריקאית, גם בקנה מידה אמריקאי, היא מאד מאד שירותית ומרשימה. מאד. איידיגי לעומת זאת שאמורים לעשות את הבדיקה הפיזית מצהירים שאם הכל תקין הבדיקה לוקחת שעה והם זקוקים למחשב לעד עשרה(!) ימי עבודה בשבילה (אבל לא פחות מארבעה). אין לי מילים. מחר נבקר אני והמק'פט במעבדה מורשת מק אחרת בדרומה של עירי ונקווה לטוב. גם הם לא מוכנים להחייב כמה זמן זה ייקח, אבל הם הבטיחו שהם מפעילים את תוכנת הבדיקה איך שהוא מגיע. מוזר לקחת מחשב שאת יודעת שהוא תקין לגמרי לבדיקה לא זולה רק כי "צריך".

אחרון, הקטרת עוד כאן. אני חושבת שאני חולה סופנית.