לכאורה בהגדרה התשובה היא כן.. למעשה גיליתי שאני מנהלת חלקים (קטנים או גדולים, תלוי בקשר) לגמרי ביני לביני.

אני מניחה שלכולנו יש את הקטע הזה במידה. כועסים ולא רוצים להעיר מתים אז מתרחקים לרגע או שמחליטים מה הצד השני חושב בלי לדבר על "זה" (בלי שום חשיבות מהו אותו זה). גיליתי שאצלי לפעמים חלק ממש ניכר מהקשר נערך כולו בלי צד שני. 

יש לי חברה שהיא חלק מסוגשל שלישייה (ולעיתים רביעייה). כולנו הכרנו באיזו התנדבות ישנה שלי. הזוג הבסיסי שם הוא אני ואחת החברות (ודווקא הכי "חדשה"). אנחנו בקשר מעולה, רציף, כמעט יומ-יומי. הקשר עם השלישית (והרביעית) הוא רופף ולא יציב. אנחנו נפגשות מידי פעם, פגישה שבכל פעם מישהי אחרת יוזמת. בנוסף, כולנו חברות בפייס. לפני זמן מה (חודשיים?!) השלישית הרגיזה אותי נורא באיזה ויכוח פייסבוקי ולמרות שאני מבינה היטב כמה זה מטופש, לא הצלחתי להתגבר על עצמי ולהחליק. זעפתי ביני לביני. דחיתי פגישה שהיא ביקשה לשלישייה, כי ממש לא בא לי לפגוש אותי. לפני שבועיים לערך היא שוב הגיבה לי על משהו והרגיש שוב חברי. השבוע כבר ממש נוצר שוב שיח. הודעתי ל"ראשונה" בזוג שעשיתי שלום ביני לביני ושאפשר להפגש אם היא רוצה. 

כל זה הזכיר לי איך כשיצאתי עם האיש, שהוא ילד יחיד לאמא ניצולת שואה, ניהלתי עם האישה (שלא פגשתי מעולם ואני לא יודעת את שמה עד עצם היום הזה) מערכת יחסים שלמה. בהתחלה הייתי מאויימת ממנה. אח"כ רבתי איתה או לפחות היו לנו ויכוחים שלמים בראשי הקודח. אחרי כמה חדשים עשיתי איתה שלום, מנוי (וירטואלי תיאורטי) לפילהרמונית ונעשינו כמעט חברות. 

אני חושבת שאני מוכנה לאי בודד.