כבר חודשים שאני מפתחת את חוסר היעילות והיא הפכה פה לידיד נפש וליישות עצמונית הולכת ותופחת.. ואז בשבת, באמת בלי שום תוכניות, בלי רשימות בראשי הקודח או על נייר, בלי תקוות או ציפייה, פתאום עשיתי כה המון.

עבר כל כך הרבה זמן ששכחתי מה התכונה הכי חשובה בתקתקנות - לא עייפים. ברצינות! עושים איזה טריליון דברים, מקדמים המוני אחרים ומספיקים חברים (או בילוי בגינה בדשא או משפחה או מה שעושה לכם את זה) ובסוף היום אומנם עייפים, אבל באמצע אין את "אוף כמה עוד יש לי לעשות, אני רק רוצה להתעלף לי פה על הספה ולקחת פסק זמן מהחיים" שמלווה אצלי לפחות 98.66% מהזמן הדחייני חסר היעילות.

היום בשבע כבר הייתי על המחשב וסיימתי יום עבודה ברבע לארבע לשנצון זעיק (התעוררתי מדפיקה בדלת ולא הצלחתי להרדם שוב). כולם מטופלים ואני כותבת פה ובקרוב מתכוננת להצגה הערב. מדהים. 

לא עשיתי הכל, כן? (שמלה? תשכחו מזה, מכונת תפירה על שולחן פינת האוכל זה שיא העיצוב המודרני) אבל וואו. אני חושבת שמצאתי אותו. תקתוקי! התגעגעתי. תשאר! 

ובלי שום קשר, גם אצלכם יש השנה המון חלזונות קטנים צעירים?