מחר אני ביום חופש (יאי!). אימי באה לבקרני. בתוכנית ארוחת בוקר וקשקשת, ואז חידוש צבע בשיער (מירוק לטורקיז).

פעם, לפני שאימי באה לבקר הייתי עושה בבית מסדר המפקדת. הייתי מנקה עוד ועוד ומנסה לעמוד בסטנדרטים הלא לגמרי אנושיים והיא היתה באה ומאד רוצה "לעזור" ומוצאת בכל פעם עוד משהו שאפשר בכל זאת לנקות. 

כל זה היה לפני שנים ואני מספרת לעצמי שאני לא מתכוננת אליה יותר. בטח לא כמו פעם. לא יותר מלאורחים אחרים. אם להודות על האמת, היו לי כבר פעמים שבאמת לא היה לי הזמן או שהייתי חולה ולגמרי לא התכוננתי. פעמים בודדות כאלה. לא לא, לא הכנתי מסדר המפקדת וגם המצב הטבעי פה כיום בבסיסי כל כך פחות קרוב למצב שאליו יש לשאוף, שהוא דורש ימים להביא את הבית אליו. בכל זאת כן סידרתי, "העמדתי" שלושה סירים ועשיתי בכללי סדר במקרר, ניקיתי שירותים, הכנסתי נעליים ובגדים לארון (ולסל הכביסה), ועוד כמה שלא הייתי עושה בלי הביקור מחר. זה לא סוד, אני הרי אצחק על עצמי גם מולה ועדיין. לא כמו פעם. מתכוננת.

אני בטוחה ששמתי כבר ציטוט לפחות של חלק מהדו שיח הזה, אבל הוא הראשון שעלה לי הערב כשחשבתי על שקרים לעצמנו, פונה לבאפי כמו שמיכת בטחון ומגלה שהדיסק החיצוני עם כל המידע האינסופי המגובה עליו והחלומות לא מתקשרים היטב (הוא מזהה שמשהו מתחבר אליו ואיך קוראים לו, רק לא מצליח לקרוא). 

וחוצמזה הכשכוש לא יותר טוב. אתמול היינו אצל הוטרינר. אני שאלתי מחכה שיאמר לי שוב שעוד לא הזמן בפסילה מוחלטת כפי שעשה לפני כחודשיים והוא אמר שהוא עוד לא היה עושה, אבל שאני כבר יכולה להתחיל לשקול. שזה נורא אישי.. וזה לא שאני לא מדברת על זה עם כל אנשי הכלבים המרובים שמקיפים אותי, אפילו כתבתי על זה פוסט, ועדיין מהוטרינר זה אחרת.