השטיח החדש פרוס על רצפה נקייה (יחסית), הכלים רחוצים ויש אוכל טרי מבושל במקרר.

לכאורה הכל בסדר

החתולה מכורבלת לידי על הספה והתכרבלה איתי גם בלילה על המצעים החדשים (הכבר לא באמת נקיים).

לכאורה

יחסית לעצמי אני ישנה בלילות ויחסית לעולם אני תפקודית למדי בימים.

אבל בשלישי השבוע איבדתי את כשכוש האהוב שלי.

אני רוצה לומר שזה בא בהפתעה, אבל האמת שהמצב כבר היה לא טוב והיינו באותו הבוקר (ויומיים קודם ובחמישי שעבר) אצל הוטרינר(ים) בשיחה שכללה שאלות על הרדמה (בלי להזכיר את המילה, כי אנשים מצחיקים כאלה, כאילו שהמילה נותנת עוד כוח ומשמעות). 

אני רוצה לומר שהוא מת ברוגע בבית, במיטה שלו מחובק ואהוב, אבל האמת שדקות לפני היינו במאבק עת ניסיתי להכריח אותו לקחת אנטיביוטיקה חדשה נגד חיידק עמיד במיוחד שנמצא בתרבית שתן שלו (ושהתווסף לשלל תרופות אחרות ואינפוזיה שליוו אותנו כבר כמה ימים, כן מהבית ומזרקים מלאים בנוזל נגד כאבים שחיכו לו פה ולא זכינו להשתמש בהם).

אני רוצה לזכור רק זמנים טובים ושהוא ידע שהוא אהוב ולוטף ופונק כל חייו ואף יותר בימים האחרונים, אבל רוב מה שעובר לי בראש זו הלשון הבהירה בלי מחזור דם משתלשלת ארוכה ועליה הציפוי הכתום של הכדור האיום הזה שעם הטעם שלו הוא נרדם. 

לכאורה הכל בסדר

רק שיש פה איים קטנים של זכרון שאני לא מסוגלת להזיז. כשהתכוננו לאולי אשפוז הנחתי על השולחן כרבולית שהוא אוהב ומיהרתי לכבס שתהיה לו נעימה (והספקנו להביא איתנו לוטרינר ואף לשכב עליה כשחיכינו לתוצאות של עוד בדיקות דם) ומים וטישו וכריכים בשבילי וחטיפים בשבילו. הכל כבר חזר למקומו מלבד החטיפים שממשיכים לשכב להם בפינת השולחן. בפינת השטיח מחכה בדד שרפרף עליו ישבתי כשנתתי לו עירוי נוזלים בפעם האחרונה. על הכיריים ממתין לשוא פינג'ן עם מי סוכר שהכנתי כשהפסיק לשתות ביום ראשון ומשקל המטבח עם קערה ובתוכה שקית אינפוזיה ומחט. על משענת הספה מקופל מצע סופג חדש בהיכון לחולה שמבושש לחזור. בארון המטבח שלל רב של תרופות ובכל הבית חפצים וציוד רב שהספיק לצבור בכמעט שבע עשרה שנות חייו.

לכאורה הכל בסדר

אפילו הוצאתי את עצמי אתמול עם הקינדל לטיול בגינה. לא טיול שישי, טיול בגינה הרגילה שבה היינו ביחד אלפי פעמים מאז שעברנו לפה לפני שנים.

החתולה ואני כל הזמן מחפשות אותו בבית. אתמול כשהסתכלתי שוב על תמונות פתאום הבנתי שהיא על משענת הספה לידי, מסתכלת איתי על אחיה האהוב. המבט מתגנב שוב ושוב לנקודה על השטיח ליד הרדיאטור שהפכה מקום הקבע שלו בחודשיים האחרונים. 

דבר לא בסדר

הצל שלי מת בשלישי ואני כל הזמן מנסה ללכוד אותו שוב, בזוית העין, לצידי לרגע. רציתי רק עוד קצת זמן, אבל כל שנותר לי הוא זכרונות ותמונות. וכאב.