אתמול התחלתי להבין שבעוד שבועיים אני טסה. 

עדיין אתמול, המאומץ ביקר אותי אחרי שלא נפגשנו ממש המון זמן. הוא יהיה פה עם הרעבה בזמן שאינני. ילדים לפעמים זה מאד שימושי. הוא איש מאד מאד מיוחד המאומץ שלי ומחובר עם עצמו ובוחן את התגובות והמעשים שלו ברמות אחרות (וזה ממישהי שבאמת מחוברת עם עצמה היטב ויש הטוענים הרבה מעל הממוצע, או הכי שהם מכירים). אני ממש אוהבת ומעריכה אותו.

ישבנו וניסינו לגשר על כמעט שנה שבה לא דיברנו. מצאתי את עצמי מספרת קצת על המשבר והדילמות הנוכחיות. לא בפרטים. לא בקיטורים. בנושאי המהות. אני אוהבת את התובנות שלו ואת הראייה שלו. כל השיחה הזו גרמה לי לתהות מחדש האם אני רוצה לחפש עבודה אחרת, כלומר אם אולי אני לא רוצה להתפטר אם לא יפטרו אותי בשני (אני מתכננת לומר כמה דברים קשים והסיכוי לפיטורים עדיין שם ולא זעיק, אבל נראה שרוצים לנצל אותי עוד קצת לפני שיזרקו אותי). 

ואז, הערב, דיברתי עם חברה מתנדבת של העמותה, שמכירה את הפרטים ומה קורה, ולא דיברנו כמה ימים. היא קיבלה איזו משרה חדשה וזוהרת. היא הבינה שהולך להיות לה משרד. ממש משרד עם דלת שהיא יכולה לסגור ושקט. ומצד אחד כשהיא אמרה לי להתקשר פתאום חזר לי הקשר בגרון ובבטן שמבהיר למה כל כך חשוב שאמצא מקום אחר, ומנגד השיחות, כלומר הזו ומערב קודם הזכירו/הבהירו לי את יתרונות המקום והחופש הרב שיש לי עם עבודה מהבית ושעות ובכלל.

עוד הבנתי אתמול שזנחתי לחלוטין כל פעילות יצירתית שעשיתי. אני לא בטוחה מתי זה קרה. אני מדברת על פרויקטי חריטה מידי פעם ולא עושה כלום. חושבת-מפנטזת על חדר עבודה, פתוח לי טאב חיפוש של סרטוני לישת חומר מזה חודשים ורוב חברי כבר יודעים לדקלם את רשימת יתרונותיו המרובים של הסקאט הקטן, אבל זה עוצר שם. לפני לא מעט חודשים לקחתי מאיזו אומנית שמלמדת פיסול ברשתות שפגשתי בנחלת בינימין גלויה והבטחתי לקבוע שיעור ניסיון. קיבלתי את חותך העיגולים המגניב של מרתה שהזמנתי והוא נח לו ארוז על אחד השולחנות במחסן הידוע בכינוי חדר עבודה (או שאולי להפך). אני אדם לא רוחני בעליל, אבל גיליתי מזמן שגם מבלי להתיימר לכשרון כלשהו, ליצירה או לפחות לחלק מהאפיקים שלה יש (עליי) אפקטים ממש מדיטיביים. אולי כל מה שאני צריכה זה לחזור לכמה אפיקים מחיי שנותנים לי את השלווה שמאד חסרה פה.

במסגרת הבריחה הכללית שאני אוהבת לטעון שהתחילה עם המות של הכשכוש, אבל מודה מידי פעם שהתחילה הרבה קודם, ברחתי גם מזה (וגם מהמאומצים ומעוד מגוון רחב של חלקים בחיי). אני מנסה לחזור לעצמי ולא בטוחה לאיזו עצמי אני מנסה להגיע. בינתיים, החזרתי את המאומצים. הוצאתי מהמדף אתמול את ארבע ההסכמות שקנה לי הבטש כשהחתול הקודם מת. אולי במקום לחזור, אתקדם ואלמד פעם שבאמת לא הכל אישי (אפילו אם לעולם לא אגיע לשום דבר אינו אישי).

הקשר בבטן לא עובר לי, למרות שהשיחה נסתיימה לפני שעתיים ומיד סיפרתי לה עליו והחלטנו לא לדבר על עבודה (שלי). כאב הראש לא עובר לי מהבוקר (כן, לקחתי כדורים לרוב וגם ישנתי בשעות לא קונבנציונליות). אני לא יודעת מה טוב לי כרגע. שומדבר שאני עושה.

איבדתי את האיזון שלי ואולי זה לא רק רע. אולי הגיע הזמן להתחיל לעבוד על למצוא איזון חדש. אני חושבת שאנסה להתנתק מהרשת בשבועות של הנסיעה. כן, אני אקרא בטח מיילים. אני אצלם המון כדרכי. הנייד והקינדל יהיו איתי וגם התחייבתי לסגור משהו של עבודה בשבוע השני. אבל החיבור הזה של האצבעות מחוברות בקצותן למקלדת והוריד למייל, אני לא בטוחה שהוא בריא או טוב לי כרגע (בכלל?).