|
 אנחנו בכיור ואנחנו נשארים בכיור |
כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
ספטמבר 2016
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | הוסף מסר | 9/2016
דיסי - דיווחים מהשטח
היה כנס. ישנתי באייר בי-אנ-בי קסום, מרווח ונקי 7 דקות ממנו ובו הפתעה חתולה מהממת כלבתולית שעשתה לי כיף ונעים. החלק "שלנו" היה מעניין ונהדר. ימים ארוכים במיוחד כצפוי. אני אוהבת את המתנדבים שלנו. היום השני היה יום קצת סיוטי כי קמתי עם כאב ראש אשר מין הגיהנום. המנהלת הקסומה שלי איתה אני מנהלת שנים יחסי שנאה-סבל ואנחנו סוגשל בפריחה בלתי מוסברת כבר חודשיים הצליחה לעצבן-להעליב אותי וגם הותירה אותי כמסדרת-מנקה בזמן שכולם יצאו לסיור חברתי (שהיא הצליחה לחרב במו ידיה), אבל גם הוא היה ס"ה בסדר כי כך החלטתי שיהיה.
נשמתי עמוק ונשארתי בלי להרגיש רע לפתע ולהעלם כפי שיכולתי. האוכל של הכנס (שלנו ושלהם, כי הם חברו להם יחדיו והמנהלת חשבה שעדיף לשלם יותר מלתת לחדשה לעבוד על חלילה למצוא לנו משהו לאכול) היה גלאט כשר ומגעיל ברמות אחרות. לא נתקלתי בחיים באוכל כה גרוע. למעשה לא דמיינתי שאפשר להכין אוכל כה גרוע. ביומיים שאחרי היתה תחושה שלגמרי חושבים שחזר עידן העבדות ומה לי אוכל או חברים או זמן לישון. היה כיף כיף. האמת שעדיין המתנדבים שלנו היו המתנדבים האהובים שלנו וגם האוכל איחד את כולנו ליציאות משותפות כך שבלילה בלילה, במקום ליפול שדודה על מיטתי עם מיס קיטי עוד חגגתי כאילו יש לי כוחות. פגשתי את המתנדב (הנשוי) שהציע לי להיות אישתו (השניה) וצחקנו על כך יומיים אינסוף. עשיתי שמוזינג ומינגלינג עם מתנדבות אהובות ותיקות ופחות ותיקות. בחזרה לימים, מעולם לא הייתי בכזה ריכוז של אנשים פאשיסטים. זה היה יותר מקצת מפחיד. עוד פעילות רבה שהיתה בכנס היא צילום. הצטלמתי מקצועי, ועם אנשים, ובאינסוף סלפים (עם אנשים אחרים) ועם פוליטיקאים וידוענים (וחברים) ואפילו לסרטון שנה טובה. אני חשה שהצטלמתי בארבעה ימים יותר משהצטלמתי בעשור האחרון. אין לי דרך למדוד, אבל זו לא נשמעת לי הערכה מופרכת.
היום תם הכל, כולל החום הגדול והתקדרו פני השמיים. מנהלתי הקסומה שוב גררה הכל ועשתה את הסוף לכעור. עשיתי תרגילון ויצאתי לצהרים עם חברה מתנדבת חדשה ובעלה למחצית השעה ועם זאת כשחזרתי המשכתי לבלות בפדקס, בחדר שלה לסיום, בקבלה, בחפיפה על דברים.. החזיקה אותי בסוף עד שלוש ואז עוד נסתה לשכנע אותי שאלך שוב לפקדס.. היתה עוד מתנדבת אחרונה איתנו בלובי וביקשה עזרה טכנית קטה ואז בעוונותי קשקשתי איתה דקה. "אבל אם את צריכה ללכת אז תלכי. אם יש לך זמן לדבר אז תלכי חמש דקות לפדקס" (היה לופ כזה, קצת כמו ויכוח כן, לא, כן, לא). הרגה אותי איך דקה קודם היא הודתה לי ברגש על כל המאמץ והשעות ושיט, ואז ניסתה לתקוע אותי שוב במשרדי הפדקס. היה מביך.
עכשיו כבר בדירה חדשה. יצאתי לסיור לסמית'וניאן (לאומנות לא להיסטורי). איך שיצאתי הצלחתי לדפוק רגלי במנעול של השער (אני רואה סימן כחול בעתידי עת אתפשט), גוגל לקח אותי במסלול פתלתל שאחרי שהלכתי כמעט עד תחנת התחתית הבנתי שאז (כלומר כשאצא ממנה) אאלץ ללכת עוד עשרים דקות ולהותיר לי פחות משעתיים למוזיאון (כי כמובן שפניתי לשני הכיוונים הלא נכונים שאפשר עד שהגעתי לכיוון הנכון). ויתרתי על המוזיאון ונכנסתי לי ל-Seven Eleven, בו (כלומר בשום סניף) מעולם לא הייתי והחלטתי לספוג תרבות טראש מיד ראשונה במקום מסדרות של HBO. היתה הצלחה מסחררת (וגם קניתי ריס קאפס לא טבעוניים בעליל, אני טבעונית רעה). עכשיו כבר שוב בדירה ופרקתי מזוודות. שמתי סיכה על המפה בחדרי לסמן שאני מישראל (חמוד) ואני נחה על מין ספת שכיבה מושחטת להפליא נחה לי בעודי מתחבטת אם לצאת לסיור ממוריאלס בחושך (אומרים שזה יפה).
בקרוב אצליח לנשום עמוק ולהפנים שבחופש אנוכי. עכשיו שיש לי רגע לנשום אני גם מבינה כמה הפרוותיים חסרים לי.
ומה שלומכן?
| |
|