אני קוראת ושוקלת כל מיני ז'אנרים של סלואו ומינימליזם כבר המון זמן (שנים). זה כולל להקשיב לספר של מארי קונדו (לא ישמתי דבר, שיטת הקיפול שלה לא נשמעת לי) וצפייה בדוקו על המינימליסטים. כתוצר איכותי (במובן הצלחת החינוך) של תרבות הצריכה והקפיטליזם, גם אני כמובן קונה יותר מידי (בפרט מסין), צוברת לא מעט ולא משתמשת בכל מה שיש לי. ברשימת "פעם אולי" שלי משמאל יש לא מעט פריטים שהם למעשה מוצרי צריכה. גרוע מזה, שופינג כהתנהגות, עדיין מרגיע ומשמח אותי (הרבה יותר מידי).

כחלק מהחשיפה שלי לתנועות הפחתה כאילו ואחרות ערכתי כמה שינויים בחיי, שאולי ישמעו מינוריים, אבל חלקם היו משני חיים עבורי. לפני שנים (די רבות) החלטתי שאני לא קונה עוד ספר לפני שאני קוראת לפחות חצי מהספרים שקניתי ומחכים לי על המדף. מאז קראתי עוד הרבה ספרים, לא רק מהמדף שלי וקניתי ספרים בודדים בלבד (לקינדל). החוק כיום הוא שספר לא יכול להכנס למדף (גם אם הוא מתנה או מסירה מחברים עושי סדר) בלי שספר אחר יצא במקומו ויפנה את מקומו. מאז התאונה הגדולה אין נעל שנוחה לי ללכת איתה, אז מינימליזם (חד) בנעליים הפך לכורח מציאות מצער ולגמרי לא בחירה, ועדיין, יש שם מינימליזם מרשים. תיק REI עתיר חלוקות וכיסים שקיבלתי מאחותי והפך לכה שימושי גרם לי (כמעט) להפסיק לקנות תיקים. אני עדיין בחיפוש אחר תיק העבודה/מחשב האידאלי וכרגע בוהה בכמה, אבל האחרון שקניתי היה לקראת הכנס הקודם בספטמבר, כך שאני לא מרגישה שזה נורא, בעיקר שפעם הייתי קונה בערך שניים-שלושה תיקים בחודש. אני משתדלת לקנות רק אוכל טרי שאני מתכננת לבשל ממנו משהו וכיום ממש נדיר שאני זורקת מזון (מצרכים או מבושל). המעבר לטבעונות בלי ספק מאד תרם להצלחת השינוי הספציפי הזה. עברתי לעציצים כולל כאילו שפורחים בתוך הבית והפסקתי לקנות זרי פרחים. גם אוסף הלקים המפואר שלי לא התרחב ממש מזמן (אם כי צבעתי לאחרונה שני עציצים ופיניתי במגירה הספציפית ההיא קצת מקום). בהיבטי ריהוט ומקום יש פה עוד הרבה עבודה לעשות, אבל הסלון, הכבר לא חדש, כולל פחות פריטים מבעבר. באיזשהו חג (פסח?!) עשיתי סדר מחודש בארון המגבות והמצעים ויש בארון המגבות כיום המון מרחב (במצעים נכשלתי כרגע). אני עדיין בוהה מידי פעם במגבות של רנטקסט שאני לא באמת צריכה ובינתיים מצליחה לסגור את הטאב הזה בלי להזמין. יש עוד תחומים ש"סידרתי" אצלי. דיגמנתי פה בעבר נטייה ליותר מידי סדר, כך שאין ספק שמינימליזם "מתלבש" עליי טוב לפחות בחלק מתחומי החיים.

פחות זמן, אבל לפחות מספר חודשים שאיבדתי משהו מחדוות החיים ולא פחות חשוב מהגבולות שהצלחת לקיים שנים בין עבודה לבית. גבולות שכמי שעובדת מהבית קיימתי שנים בהצלחה מרובה. זאת למרות שכיום שאני ממש סוגרת את מסך הלפטופ ושמה מק בטעינה בכל ערב ובכל סופש כמעט לכל אורכו (כי איך אכתוב את זה עכשיו בלעדיו). איפושהו הגבולות הטשטשו וכל מה שאני עושה זה עבודה, לבהות ב-TV (בלי כבלים, לווין, סלקום TV וכו' מזה למעלה מעשור), לדבר בטלפון, לקרוא (לא מספיק) ולטייל עם ההוביטית הקסומה טיולים שהולכים ונעשים יותר ויותר מהבילים ובלתי נסבלים. והנה אני אומרת את זה בקול (או שחור על גבי בז') - זה לא מספיק לי. 

אני לא חושבת שאתגר/פרויקט 333 - 33 פרטי לבוש (כולל אקססוריז ונעליים) לשלושה חודשים ממש מתאים לי. לא שארון הבגדים שלי ריק, אבל קניות של בגדים לא היה "קטע" שלי אפילו כשהייתי צעירה ורזה. שוקלת, אבל לא נראה לי שממנו יבוא האושר. אני לא בטוחה איך להמשיך מפה. אני יודעת שאני חייבת לעשות משהו, כי כל זה הופך אותי לפחות סובלנית, להרבה יותר עצבנית ו"על הקצה", לטרודה ולא ישנה טוב (במיוחד והבסיס שלי לא היה איזו הצלחה זוהרת מלחתחילה). בסופש הקודם הייתי כל כך עצבנית שממש דיברתי על זה שלא נעים לי עם עצמי. ניסיתי לשייך את כל זה להורמונים, אבל זה לא הם. אני מניחה שאני מחפשת פרויקט, או תחביב חדש, או התנדבות אחרת שתכלול את ההוביטית שממש ממש מתקשה להשאר לבד. רעיונות?

וחוצמזה ההוביטית ואני חוגגות שנה ביחד.