ימים משונים ועמוסים עוברים פה, אבל הנה הגיע הסופש ואיתו ההרדמות על הספה מוקדם מידי, ההתעוררות ההלומה של אחרי, ההתאוששות שלא תמיד מתרחשת ומעבר לגל תפקוד נוסף.

השבוע (בשלישי למעשה) היו לי שתי שיחות על עבודה ושינויים. האחת עם הנפש שמחפשת עבודה חדשה ובמסגרת זאת מצאה לנכון לעדכן אותי כמה ביג דאטה זה גדול היום וכמה כסף אוכל להרוויח (ועניין ושאר ירקות) אם רק אחליט לחזור ולמכור נשמתי לשטן. בתגובה ניסיתי להסביר לה עד כמה נעים לי לקום בבוקר ולא לפגוש אנשים (כן, אני מבינה כמה זה נשמע סוציופתי). היא (כתמיד) צחקה עליי שכמיזנטרופית אני מתנדבת ועוזרת לדי הרבה (א)נשים. זה נכון, אבל איכשהו זה אחרת. הרעיון לקום בבוקר ולחזור ולהצטרף להמון שנכנסים לקופסאות הפח הקטנות שלו ועומד בפקקים כדי להפגש במשרד ולדבר על מה הם ראו (ואני לא) בקופסה הקטנה של הטלויזיה אמש ולהבין עד כמה אני חריגה בעוד ועוד תחומים. להיות חברותית ולזכור מי הלך לרופא ואיזה ילד חגג יומולדת וצריך לשאול איך היה, ממש עושה לי לא נעים. ניסיתי לברר את זה עם עצמי כי על המתנדבים "שלי" אני דווקא זוכרת ובאהבה, לא מצאתי הסבר משכנע. אולי זה בכלל לקום ולהתלבש ו(לפעמים) להתאפר. השניה היתה קוצ'רית עסקית בעברה ועבדה איתנו תקופה ובמסגרת שיחת הפרידה שלנו אמרה לי שהיא רואה בי מגוון יכולות לא מנוצלות. בעיניה זה זמן טוב לעשות איזה בירור עם עצמי ("את צעירה, זה לא כל כך יקר, עדיף עכשיו מבעוד עשר שנים"). מרגישה קצת כמו צב שרוצה מהר לברוח בחזרה לשריון שלו, אבל אני מעריכה אותה וגם בלי ספק יש אולי לאן ללכת. 

השבוע גם מצאתי את עצמי ערה עד אחרי שתייים בשני לילות (אופסי, הנה בא לו לילה שלישי). אחרי הראשון עוד תפקדתי. אחרי השני הרבה פחות טוב. זה ביחד עם הראייה מתחילים לסמן שאולי אני כבר לא ממש ממש צעירה. חשבה לרגע וברחה מהמחשבה מיד לדברים אחרים.

מחר מגיע הכלבויניק לצבוע (שוב) את התיקון של הקיר שלא התייבש ונצבע טוב. כולנו (הוא יותר ממני) מקווים שבפעם האחרונה. אז שוב יחזרו דברים מדפים וניתן יהיה לברר מה עוד נותר פה מאסון הכוורת שהפלתי על עצמי. כלומר אני מאד שמחה בחדשה, רק אכסונית התאתגרתי עד למאד. חוסר מקום והצורך לא לזרוק דברים בעלי ערך אלא למסור אותם מעמיס פה ואני לא בטוחה שכך נכון. הרחוקה אמרה לי היום שבדומה לערך לשטח מדף בחנות יש ערך בשטחי בית וזה בסדר לשחרר ולזרוק לפעמים (אנחנו מאד טובות בלעזור לצד השני לזרוק, פחות בעצמנו). בטיולילה עם ההוביטית שקרה מיד לאחר השיחה הזו זרקתי שלל שחיכו פה על הרצפה בקרטון ירקות פתוח, אולם הדרך לפינוי עוד ארוכה. לפחות כל שאר המרחבים שקיטרתי עליהם ארוכות והוציאו אותי מאיזון בפוסט הקודם מוחזרים מתוקתקים עד עכשיו.

זה פוסט בלי ערך או משמעות. אני לא בטוחה למה אני כותבת אותו או מה רציתי להגיד. אולי אני צריכה "לשים את עצמי למחר" כמאמר סבי ז"ל שלא הכרתי. אני מרגישה שהיה פה משהו ואני מאבדת עליו אחיזה.