עוד ביקור של הרחוקים מתקרב ועימו שזורות אינסוף משימות שלקחתי על עצמי כפרויקטורית המשפחתית, קטנות וגדולות, ידועות והפתעות.. כי למה לי רק לארגן חופשה משפחתית בחו"ל לכולם בזמן שהם כאן וחגיגת בר מצווה קטנה כולל ההזמנות האישיות, אם אני יכולה גם לעשות אלבום לשנת ה-50 של הוריי; משחק זכרון משפחתי שהוא באמת בקטנה מלבד הדילמה האם אני צריכה לכלול תמונות מהצד השני כי אז אין לי וזה יהפוך לפרויקט, נחשו למה אני נוטה ולכתוב ספר אישי לקטן על ההוביטית וכמה היא מחכה לו בתקווה שזה יצמצם את הרתיעה שלו ממנה אישית (שזה דווקא רעיון חדש של אחותי ששוכחת שאני גם עובדת במשרה מלאה וחזרתי לא מזמן מחופשה לא קצרה).

מה שלומכן? אני יודעת שזה התחיל כמו עוד פוסט קיטורים בלי לנשום באמצע המשפט, אבל האמת שבאתי כדי לספר איך אחרי המון פעלתנות ושהצלחתי כמעט לסגור הכל לנסיעה המשפחתית (שגיסי הזמין לה דירה ואחרי שאני מצאתי והעברתי פרטים מלאים גם טיסות) (כולל משחקים!), מתנה לבר המצווה (אם דואר ישראל לא יאכזב אותי, החזיקו אצבעות) ואפילו מקום שנראה שכולם יהיו מרוצים ממנו לחגיגה (עד שגיסי חשב לטרוף שוב את כל הקלפים ואמרתי להם שהם מוזמנים, אבל אני לא מפרפרת עכשיו על רעיון חדש רק כדי שהם יחשבו על רעיון ממש חדש לאחריו) אני קצת בשיתוק. כן כן. אני. אני ביום לא יעיל בעליל בעבודה. יש לי (או היתה עד לפני כמחצית השעה) כביסה במייבש שמחכה לי בו שלושה ימים. כלים בכיור. המון משימות ורעיונות ובעיקר מעט מאד זמן להשלים את האלבום שמלבד לבדוק אפליקציות ומחירים (כולל שלל שיחות טלפון כי מק ולא להסגר על כלום) טרם התחלתי ויש פה דד ליין ברור של הדפסה שלוקחת זמן וטיסה במועד ידוע (וקרוב מידי). 

ואז, אחרי שבבוקר עוד עבדתי קצת ואחרי שבעיקר בהיתי בפייסבוק ולא הצלחתי לקום ולעשות משהו, שלחתי לנפש הודעה בזו הלשון "יש לי איזו רתיעה מהאלבום הזה שנראה לי שכבר ברור, לפחות לי, שבסוף אכין אותו בלחץ גדול מאד.. ואני לא ממש עובדת כי אני בכזה יום ובכל זאת אני גם לא קמה לצלם עוד תמונות ישנות ולפחות לקדם את זה. מרגישה מאד מטופשת". רבע שעה אחרי שמיכת הפוך המאווררת שמחכה כבר שבועיים להכנס למקום היתה במקום, חצי מהכביסה מקופלת במקום ואני יושבת שכותבת פוסט שצוחק על עצמי במקום לצלם את התמונות כל עוד יש אור יום טוב. הפסקה לצילומים. תכף אשוב. תכף לקח לי כמה שעות. צילמתי המון. ביקשתי מאחותי עוד שלל (גם למשחק הזכרון). 

הגעתי סופסוף ללב העניין - כשאני ביו(מי)ם לא תפקודי ובכל זאת מנסה להגיע לתוצאות יש לי שתי דרכים מרכזיות שעדיין עובדות עליי. האחת היא להפעיל את הגנים הפולניים הרדומים (כלומר לא באמת קיימים) אצלי ולהתוודות על חוסר התפקוד בצורה שאינה מחמיאה (לא החלפתי מצעים כבר X והמיטה שלי נראית כמו ארגז חול גדול) והשניה היא לקבוע לעצמי מטרות קטנות שעד להגשמתן לא קורה משהו שאני רוצה (לא אוכלת צהרים עד שאני לא מסיימת Y). בדרך מסתורית המוח הקטן-הפתלתל-וההו-כה-מטופש שלי בתגובת נגד כמעט מיידית לכך שאני מעליבה את הבית ואת התפקוד שלי בו אני מיד קמה ומתחילה לסדר, לנקות, לטפל במה שנדחה או במשהו מקביל שהוא לכאורה מביש. היום 14 דקות אחרי המשפט ששלחתי לנפש הפוך והכביסה כבר היו במקום ואני הייתי שוב על המחשב. אחרי התחלתי לכתוב פה הבנתי שאני מאבדת מומנטום והצלחתי לחזור ולצלם (הכל) למרות שכאב לי הגב בסוף ואומנם טרם הורדתי תמונות וטיפלתי בהן, אבל זו כבר התקדמות ממשית. אם אנשים צריכים באמת להגיע זה בכלל עובד נפלא. השיטה השנייה פחות אפקטיבית ומובילה אותי להרבה מצוקות פיזיות קלות (כאב ראש, התאפקות, רעב) ועדיין הרבה פעמים גם אם פחות אפקטיבית (מה לעשות, לא כל מה שאני דוחה יכול להמדד על סרגל הבושה הקרקובאי) היא מצליחה.

חגמישי ואני מחכה וחיה בו כבר משני בערב השבוע שהיה עתיר לעייפה בעבודה, אבל גם (מלבד הבוקר) יעיל ופורה בצורות ממש מעוררות השתאות (כולל היום אחה"צ בו בניתי לנו שת"פ מקסים משיחה שלא ציפינו שיצא ממנה דבר) - even if I do say so myself.

היו שלום