לאור תשובותיי לשתי אילו ששאלו שסיפרו בעיקר על מזג האויר (שהיה טוב מהצפוי וגם טוב מכאן) אני יכולה להיות פה כנה ולומר שהיה פחות טוב משקיוויתי. לא שחשבתי שיהיה אידיליה, וגם לא ניסינו להרוג אלו את אלו רוב הזמן, אבל הביחדנס בלי באמת ביחדנס היה לי מאכזב ובמקביל חסרה לי הפרטיות והשקט והלבד שלי עם עצמי. עם זאת היינו ביחד, אכלנו, טיילנו, קיטרנו וצפינו בלא מעט כדורגל. שיחקתי די הרבה עם אחייני ורוב המתנות שלי לאחרים נחלו הצלחה.

במסגרת הנסיון לראות דברים חיובי לא הרגתי את אימי שחשבה שנכון לדבר איתי על סיסמה שלי לאתר שהיא מכירה ליד אחרים. הסיסמאות שלי המחשב כולן שונות, אבל הן מורכבות באופן בסיסי באותה הצורה עם חוקים לפי שם דומיים וסיומת זהה (והיא יודעת זאת). את הבוקר ביליתי בלהחליף 46 סיסמאות (ולמחוק כמה ישנות או מיותרות). ב"תובנות" האתר הכי חושף במייל שלו הוא פייסבוק שחושב שנכון לשלוח כתובת IP לוודא שאני אני. האתר היחיד אליו לא הצלחתי להחליף סיסמה הוא הרכבת האמריקאית (amtrak) למרות שלכאורה הם שלחו לי מייל לאיחזור סיסמה פעמיים. האתר שהיה הכי ידידותי ונוח באופן מפתיע היה האתר של דלתא הישראלית, מי שדורש הכי הרבה פרטים מהמשתמש (כולל ת.ז. ולא רק) הוא האתר של השופרסל (כן, זה כולל את אמזון ופייפאל ועוד שלל אתרי קניות) והיחיד שלא הצליח לשנות לי סיסמה ודרש פרוצדורה כפולה היה ספוטיפיי. 

אני מרגישה עכשיו אחראית ומאובטחת במיוחד.

וגם

זקוקה למנוחה ארוכה ולבד. הרחוקים פה לעוד שבועיים, אז זה לא יקרה, אבל כמה ימים של לבד כן צפויים. בבית הרעבה שמחה לראות אותי, אך אינה בצומוד הרגיל שלנו. כמעט כאילו שהיא כועסת עליי. היתה לה נשירה בכמויות מופרכות במיוחד בהיעדרי. הדבר הראשון שמצאתי עצמי עושה פה בשובי היה לסרק אותה (3 פעמים). מזל שהיא מחבבת את המסרק. אני מקווה שזה קשור בנסיעה כי לא צפויה נוספת בקרוב. ההוביטית שמחה מאד לקבלני ולשוב הביתה. אני שמחתי במיוחד לחזור למיטתי ולספתי האהובות ופחות חיבבתי את התחושה של קשישה נרגנת שמתלווה לשמחה הזו.