יש לי כמעט תמיד את הנטייה הממש מעצבנת הזאת להיות צודקת בהכל.

זה לא שאני כזו צדקנית, אני קצת יותר קשובה לעולם, ההגיון שלי ממש בריא וכנראה שגם אינטיליגנציה היא לא הצד הכי חלש שלי.

אני נוטה בעיקר לקטר על התכונה הזו, כי כמה שהיכולת הניבואית הזו נשמעת מצויינת ונהדרת, היא בעיקר מקשה עלי את החיים. לא קל תמיד להיות צודקת, ובפרט שיש פעמים בהם אני כל כך מקווה לטעות.

היום גיליתי שטעיתי. טעיתי וצדקת ובענק יעלי. את מוזמנת לומר לי "אמרתי לך"; מאחר וברור לי שאין לך או למישהו אחר פה מושג על מה אני מקשקשת (ולא, אין לי שום ספק שלא ייחלת לזה) אני מתכוונת לאבי היקר ולנסיכי אבבואה. כן, כשאני רוצה מספיק מסתבר שאני מסוגלת להיות עיוורת לאמת.

עברו כבר קצת יותר מארבע שעות ואני אחרי שני סרטים וכמות דמעות שיכלה להעלות את מפלס הכנרת והראש שלי בפירוש מגלה סימני מצוקה ברמות שמזמן לא ניתקלתי בהן. מחזיקה חזק שלא ליישם כמה מעשי שטות קיצוניים שמאד מאד מדגדגים לי בקצות האצבעות.

אני כועסת רק עליי. שנתיים ורכב חלומות, זה משך הזמן והטריגר שדרש ממני שיכחה מושלמת; ואם לא שיכחה אולי עיוותי תפיסה. מה אומר? לפחות לא דג זהב, וזו בהחלט נחמת טיפשים.