ארוחה רביעית וערב רביעי שאנחנו ביחד. עוד אתמול הגעתי למסקנה שעדיף שאני אחליט אם אני רוצה משהו לפני שהוא מחליט כדי שאדע איך להגיב. אבל האמת שאיפושו היה לי ברור שלא, ברגע שבכלל לא החשבתי אותו בהתחלה. לנסות אחרי שבאופן טבעי לא חשבתי עליו אפילו לשניה נראה לי מטופש. רק בערב מונופול גיליתי כמה הוא גבוה ואיזה עיניים יפות יש לו.

ואני, אני צריכה הרבה הרבה יותר מגבוה עם עיניים יפות.

אני מרגישה כזו סנובית שחצנית כרגע, אבל הוא פשוט לא חושב מספיק מהר. שלושתם כאלה. חשבתי כך עוד קודם והיום בנסיך בדרך הביתה זה היה לי כבר ממש ברור. מספיק ברור שריחמתי על עצמי לרגע. אני לא בטוחה אם ריחמתי יותר כי זה כל כך לא זה ואני לבד; או כי חשבתי בכלל וזה הפך אותי מחשבתית לפחות לנואשות האלה שכל מי שהן מכירות מושלם ונולד רק בשבילן. בכולופן זה היה ברור, וניסיתי לתרץ לי את זה בגיל ובגרות (ורק מי שמכיר אותי ואת ההיסטוריה שלי יכול להעריך כמה המחשבה הזו צינית). נזכרתי שוב באחרון ואפילו בכיתי טיפה. כמה הוא היה מבריק. כמה היינו ילדים ביחד ומבוגרים ביחד וצוחקים ביחד ועייפים ביחד ו... שידרנו בשניה הראשונה (לא כדימוי אלא ממש) על אותו הגל. ההפך המושלם לעכשיו...

אז למה בכל זאת נפגשנו הערב וטרחתי לבשל ולהתכונן? אני לא בטוחה. אין ספק שהייתי בטוחה עוד לפני. זה שלא טרחתי לשים חזייה לכבודו זה סוג של עדות / הצהרת כוונות לעצמי. רציתי לראות אם הוא יכול להיות חבר. "סתם" חבר (אין לי סתם חברים, סתם במובן לא החבר). הערב הוא הופשט מכל התארים. איש שחדר לחיי דרך אירוע של חברה ועוזב אותם שבועיים אחר כך.