התבגרתי והתברגנתי ואני שונאת את זה ואני חייבת, חייבת (!) לשנות את זה.

זה לא שהתאהבתי מחדש בעבודה שלי, ואני חושבת שהציפייה שלי לכל סופש פה מבהירה את זה היטב, אבל כבר כמה זמן, אני חושבת שהזמן הזה אפילו נמדד בשבועות, בסדר לי שם. הנפש שם, ונכנסתי למוד תקתוק המטורף שלי שמעביר לי את היום די מהר. במוד הזה, יחד עם כל הגלישה שלי מחוץ לעבודה, אני מספיקה יותר משלושת האחרות ביחד (בקלות) וזה גם הופך אותי במידה ולזמן קצוב עובדת נחוצה מספיק שמצבי יותר יציב מרוב הזמן במקום ההוא שיותר אנשים מקווים שיפטרו ממני מאנשים שרוצים בטובתי. אין מה לעשות, אני עובדת בקן צרעות ואני יודעת את זה כבר חודשים רבים. אבל (היי, מהמילה השניה במשפט היה צפוי האבל הזה) היום זה קרה. ידעתי שאני הולכת מחייכת לעבודה כבר שלושה ימים רצוף אז משהו יקרה. זה גם קרה ממקום בלתי צפוי. ונעלבתי. אז נבחתי קצת והתכדררתי הרבה; וריחמתי על עצמי אפילו יותר (למעשה את זה אני ממשיכה לעשות גם עכשיו אז השימוש בזמן עבר הוא מוטעה ומהווה יותר תקווה לעתיד); אבל נישארתי.

היום בצהרים נדרשו כל כוחותיי - כוח הרצון וכוחותיי הנפשיים - כדי שלא אקום, ואקח את תיקי ואלך, בלי מילה, בלי לחשוב שניה מה יהיה אחרי, בלי שזה בכלל יהיה חשוב אם הם רוצים שאחזור, כי אני הרי יודעת שאני לא רוצה לחזור. חשבון הבנק וההוצאות המוגדלות שלי והאקסיט וההתברגנות הכללית שלי ניצחו. ואני שונאת את זה. שונאת את עצמי על זה. שונאת את זה בי.

כבר בלעתי ואני אחכה עד מאי או יוני, וגם עד אוגוסט אם צריך. אבל אני חייבת לשנות את השינוי הזה. כי הוא מחליא. כשהייתי עם הפולני ניתקנו קשר עם רוב חבריו כי הם היו לי בורגנים מידי. ועכשיו אני שם. אז נכון, אני עדיין לא מדברת רק על השיר שלנו (או איזה טלנובלה ישראלית שיש עכשיו) ושכר הבייביסיטר. אבל אני לגמרי בדרך לשם. וכמעט כל החברים שלי בדרך לשם. אפילו משחק אני לא מצליחה להרים, והמדריכה הלכאורה רעבה שלי בחוג הולכת עם קמפרס פור גוד סייק.

הגעתי הביתה לפני שבע עם בחילה וגלי חום שמבשרים על מיגרנה שלא מתכוונת לעזוב. הדלקתי את האור בשירותים, הורדתי כרית מהספה וניסיתי להרדם בתקווה שחלק מהכאב ראש הנהדר שצברתי לי במהלך המשך היום מבכי מרובה יעבור. בשבע וקצת התייאשתי, התפשטתי, וזחלתי לי אל המיטה. שעה אחרכך זרקתי את החיות החוצה, התלבשתי קצת וסגרתי את הדלת כי הכאב רק התגבר במקום לעבור. לקראת שלוש קמתי ויצאתי עם כשכוש, במכנס פיג'מתי עם כותונת אדומה עם טוויטי, פליז כפול וכפכפים. קר בחוץ ומסתבר שהרחוב די ריק בשעות האלה. עשינו לנו טיול ארוך ויפה כמו שהגיע לו וחזרנו לכאן אל מול ה-TV. הוט ביטלו לי את ניק לפני כמה ימים ועכשיו כשיש פרסומות באמצע החדשות אני לא יכולה לעבור לבובספוג  עברתי על כל הערוצים שאין לי (טוב נו, הגעתי עד חמישים ומשהו, זה די הכל, לא?) והגעתי למסקנה שגם אם היו לי כבלים לא היה לי מה לראות עכשיו וגם בירכתי על משהו אחד שבו לא התברגנתי (או שכבר הספקתי לעבור די-התברגנות). המקלדת האלחוטית שלי שוב לא עבדה אז נאלצתי לעבור לכאן וגם להודות שמקלדת אלחוטית ולשבת על הספה כשגולשים בנט זה גם בהגדרה ההיא שאני רוצה למחוק מחיי. כשהתיישבתי פה כבר הייתי חייבת לעשות סדר בכל מיני מקומות אחרים. זו לא בורגנות, זו התמכרות, זה אחר ולא צפוי לשינוי משמעותי בקרוב.

מחר אני אלך לעבודה, כי צריך וכי אני לא מתכוונת "לטלטל את הסירה" כל עוד החלטתי שאני נשארת לשוט בה. אבל רביעי חמישי צפויים להיות ימי מחלה. ושוטטות בתל אביב. ימי כשכוש וספר בפארק. וגם ימים בלי ארנק. הגיע הזמן להזכר שיש חיים בלי חשבון בנק צמוד.