אני לא טובה בפרידות. לא, זו לשון המעטה (understatement) קשה לגבי המצב שלי עם פרידות.

יש לי טראומת נטישה קשה ואני ממש ממש גרועה במיוחד עם פרידות. כל כך גרועה שאני עושה הרבה מידי פעם כדי להמנע מהן, אם בהאחזות בציפורניים בקשרים שצריכים היו להיפסק מזמן ואם בבריחה בטרם עת כדי להמנע מפרידה אמיתית.

מחמישי בערב אני אורזת והדירה הקטנטונת שלי כבר עמוסת ארגזים ויש בה פחות ופחות מקום בשבילנו.

בשישי סבי התאשפז עם חום גבוה ומה שהתפתח מהר מאד לדלקת ריאות חריפה. הבוקר הוא נפטר. קצת ציני אחרי כל כמה שצחקתי לאחרונה שאני ממשפחת נפילים לאור יום הולדתו ה-95 כזכור (שיחת הטלפון שלי בבקר עם אבי: "מה נשמע?" "חיים חיים" "והזקן שלך?" "הוא כבר לא"). מחר ההלוויה. אני בספק שאצליח להמנע מללכת לחפש את הקבר הסמוך יחסית של בעז אהובי.

היום הוריי היו פה כדי לעזור לארוז ואימי הזכירה לי שבסופו של דבר, עם כל החברים, אנחנו לבד (כן אמא, זה מה שהייתי צריכה ממך עכשיו, את לא יודעת שאני לא טובה בפרידות).

בהדרגה אני גם מבינה שזו גם סוג נוסף של פרידה אחרונה מהילד שאיתו עברתי לכאן ויצרתי בית, שעם כל זה שהחלפתי בו כבר כל כך הרבה מאז שהוא עזב, אם אני חייבת להיות כנה עם עצמי, הציביון נשאר והוא יכול עדיין לבוא לפה ולארח זרים בלי לטעות אפילו בהושטת יד אחת למקום לא נכון כשהוא מחפש עוגיות או עושה להם קפה

עכשיו, בעודי מזיזה את כשכוש מעוד מיקום ופוזה (לא נוחה) שהוא הצליח למצוא, והמבט המסכן שלו של - מה קורה ולמה כל זה קורה? את עוזבת אותי? וזהו, נשברתי. אני בוכה פה ברחמים עצמיים כבר כמה דקות. יודעת שזה גל והוא יחלוף. מבינה שזה אני ופרידות. שזה רק מקום. שסבי חי חיים מלאים. שבעז מת כבר 6 שנים. שדבר לא באמת עומד להשתנות. וכל ההגיון הצרוף הזה לא עוזר לי בכלום. אפס מוחלט.

מטפחת את כאב הפרידה

כמו זקן ערירי שמטפח קוץ בערוגת פרחים