אוכלת מחטיפי האצות שלי ותוהה אם הם ישארו לי בקיבה יותר מחלק ניכר מהאוכל שהכנסתי בשבוע האחרון. אז כל מה שאני צריכה זה לא לישון כמעט בכלל, להיות בהיפר, להכיר ולהפסיק עם זה, ושיחה עם הילד ומיד זה דופק לי את המטבוליזם וגם גורם לי לרזות. יש! ממש אחלה של נוסחה פשוטה, בריאה וידידותית לציבור מצאתי לי.

שומעת פחות או יותר בלופ את Time של מק'לכלן שאומר בדיוק את ההפך הגמור ממה שאני רוצה לומר. משפצרת מאתמול מכתב שככל שהזמן עובר הסיכוי שאני אשלח אותו הולך וקטן. כמעט שלחתי לו לינק לפה. בדרך הבתה בנסיך אפילו מצאתי לו שם מושלם (שהייתי שונאת אבל ממש מתאים לו). אני בוחרת כרגע לא להשתמש בו. היה יום מפגר ומלא בדברים שלא באמת צריך לעשות בהר. העורב (או שהחלטתי שהיא הזרזיר?) טסה בחמישי או בשישי או משו כזה.

פורים מתקרב ופתאום כל המבצע הזה של פורים שכבר השקעתי בו המון אנרגיות, לא מעט זמן ודי הרבה כסף לא עושה לי כיף. כלום לא עושה לי כיף יותר. איך אחרי שבוע אני מצליחה כל כך לשבש את שגרת חיי בגלל מישהו? לשניה חושבת שאולי הוא צודק ואני צריכה מסננות טובות יותר ומיד פוסלת את זה. לא, אני שמחה לגלות שהילד (שהבריז לי עם הסידור שלנו) עבר לי ושמישהו מצליח להעיר את כל האמוציות האלה וכל ההתעלמות משאר העולם. זה מקום טוב. הרבה יותר טוב מלפני חודשיים. בכלל לא בטוחה שאני רוצה אותו. הוא פשוט מזכיר אותי וכייפי. ממתי אני צריכה מישהו כייפי? אני הרי תמיד תמיד הייתי צריכה מישהו שידע להצחיק אותי. מישהו שיבין. מישהו שיבין ולכן ידע להצחיק אותי. בעז אתה חסר לי כל כך. הנה רק הזכרתי אותך וסופסוף הדמעות שמחכות לי כבר מיום חמישי פורצות. האנשים שהיו לי ומתאימים לתיאור הזה אפפם לא היו דומים לי בכלל. הם הפתיעו אותי בהכרות שלהם. הכרות בלי מילים. הכרות שזעזעה אותי עמוק בפנים. שניים. ושניהם לא היו בני זוג. ובעז, שהיה בכלל אחרת ועדיין הבין אולי יותר מכולם.

לבד לבד לבד. לבד ובוכה ולא רוצה לעצור ומיד עוברת לי המחשבה של אולי אני אתקשר אליו. כי הרי אני יודעת שאכפת לו והוא קרוב. שיבוא. אבל אני הרי לא אתקשר חלשה. לא ממש טובה בחולשות. וממילא את מעט החולשות שהראתי לו הוא לא הבין. אז הוא מבריק. יש כל כך הרבה מבריקים בעולם. אז יצא לי לאחרונה להכיר גל של אנשים איטיים. לא, לא איטיים, פחות מהירים ממני. ואני לא רגילה לזה. לא רגילה להשתחצן. אבל מה לעשות שלא כולם חושבים ומדברים בקצב שלי. לבד. בלבד הטוב שלי שבניתי במו שתי ידיי עם המון המון מאמץ. לבד עם כשכוש שכל כך שמח לראות אותי היום כשהגעתי. לבד עם רעבה קטנה שאפילו היא החליטה לא להציק לי. לבד עם מק'לכלן. כי בחמישי בבוקר כבר התלבשתי לי כבלקרית אמיתית והצחקתי את עצמי בכמה הוא היה אוהב אותי ככה, יודעת שהוא לא יראה. ואפילו הורדתי שני דיסקים מקוריים לנסיך ושמעתי לי בפול ווליום Spoon והרגשתי נורא לא 'דעת מה בעצם. אבל אתמול בערב חזרתי למק'לכלן שלי ולא הבנתי פתאום איך שבוע היא יכלה לא להתאים לי.

החיים היו כל כך יותר פשוטים אם הייתי בטוחה. חודשיים שלמים אחרי הפרידה מהילד כתבתי כך:

אבד חוט שדרה

היה זקוף וארוך

בעל שיעור קומה וניסיון חיים

הוערך ע"י מכרים ותיקים וחדשים כאחד

המוצא הישר יקבל רכיכה.

[...]

שוב לא זוכרת או יודעת מה רציתי בעצם..

טוב נו, לפחות אני רכיכה עקבית. אני חושבת שאם אני אחזור לעשן זה ממש ישלים את התמונה. הרי ממילא זה יותר טוב מאוכל. גם יותר זול האמת. הרבה יותר רזה וממש מתאים כככפפה למצב הלחץ הכללי. גם מתאים לקיבה שלי עכשיו. אני לא צוחקת. אני רצינית. אני ממש שוקלת לרגע לרדת לקיוסק המקומי ולקנות לי קופסת סיגריות. אני אפסיק שוב. אני יודעת להפסיק. הוכחתי את זה מספיק פעמים. וכן, אם חוזרים ומפסיקים זה עדיין נחשב. להפסיק למעל שנה (או שבע שנים) בצורה יזומה ולקחת סיגריה פעם בחודשים כי בא לא נחשב לחזור. אבל אני מדברת על יותר מסיגריה.

חושבת לרגע על לקפוץ לקליי. קליי היא אחת משתי חברות שלי ששמעו. וזו שעוד לא שמעה על כלום מחמישי. והמעשנת שביננו. אם הייתי יודעת לבכות עם אנשים הייתי נוסעת.

אפילו ביקור של נסיך נגמר בסופו של דבר. 

אוהבת לא אוהבת אוהבת לא אוהבת אוהבת לא בטוחה לא יודעת חושבת לא מחליטה רוצה לא מבינה מפחדת לא מאמינה מתוסכלת לא כועסת עצובה מחפשת לא עוזבת מחכה