טוב, שעתיים וחצי אחרי. שתי סיגריות אחרי. אחרי טיול ארוך עם כשכוש ומתושלח וחברה של כשכוש. אפילו אחרי ביקור אצלן בבית. אני אחריי. נגמר הטירוף. לפחות נגמר לעכשיו ונראה לי שנגמר בכלל. זה קרה מעט מאד אחרי שהלכתי ממנה. כי אני לא רוצה מישהו שמתמודד ככה עם בעיות. כי הוא באמת לא אביר חלומותיי. כי אני לא רוצה מישהו שמכניס אותי ככה לסטרסים אחרי פחות משבוע. כי מגיע לי יותר. כי אם הוא לא מבין מה הוא מאבד אני לא רוצה שימצא אותי.

קצת מרגישה כמו הקטע של הומר. אוף כמה טוב להרגיש שפויה שוב.

בכל יום שישי אני צועדת לי לשינקין לחוג שלי. ואני תמיד מאחרת. אני תמיד מאחרת גם כי איכשהו אני אפפם לא יוצאת בזמן, אבל גם כי קשה לי ללכת על שינקין בלי לומר שלום במגוון מקומות ולהתעכב. שישי בשינקין, דווקא מהאנשים של שינקין ולא מהדוחק וכל המבקרים (שלא נמצאים עדיין בהמוניהם כשאני עוברת), הוא כזה כיף. שישי האחרון היה כזה במיוחד. בבוקר יצאתי ואמרתי שלום לשיפוצניק למטה שענה לי וזכר את שמי (והפתיע אותי ושימח אותי) ואז פגשתי המון אנשים שנורא חיבקו אותי (ולא מטאפורית). בחוג זו שיושבת קבוע לידי ואני ממש אוהבת הסבירה לי שברור שאנשים אוהבים אותי. כנראה שידרתי איזה סוג של חולשה, למרות שהאמת שגם התגובה שלה, בעיקר, הפתיעה אותי. ובחוג שכחתי ממנו לגמרי. שזה היה הרגע היחיד שלא חשבתי עליו במהלך הימים האלה. אני לא מאמינה שנכנסתי לכאלה סרטים על אדם שהוא למעשה זר. עכשיו בדרך הבתה, קצת מזועזעת גם מאיך שניראת הדירה של מתושלח ומבינה הרבה יותר למה תמיד אומרים עליי שהבית שלי מאד ביתי, עברתי ממש קרוב לבית שלו. מה לעשות, אנחנו גרים מאד מאד קרוב, ועוד בחמישי בערב החלטתי שאני לא משנה נתיבי טיול והליכה לכבודו (יי לי!). הלכתי לי וראיתי את התואם נסיך שהוא סיפר לי עליו וחייכתי. היה שבוע טוב. טוב שהיה. אני עוד אחליט אם לשלוח לך משהו ומתי ומה. היה שלום.