כל כך הרבה זמן לא יצאתי בשישי וחזרתי בכזו שעה שהייתי חייבת להנציח את זה. התחלנו בלובי, משם (די מהר) המשכנו לאליעזר וסגרנו בפולה. יותר פירוט אחרי שנת לילה עוד כאן.

לילה טוב

והנה מגיעים הפרטים (קמתי מזמן... אנחנו אחרי טיול שבת של שעתיים עם ספר וכדור). אחרי מפגש (באיחור) בנקודת האיסוף, יצאנו מתושלח, חברה שלה שהעניקה לי את דירתי ולכן תתקראה מעתה המורישה ויורס טרולי למסע המופלא.

• הלובי בבאזל התגלה בדיוק לא כמו הביקורת עליו, כלומר - קטן, לא שכונתי, כן מחניק, אין מקום לזוז, לנשום, ואפילו המוזיקה מושמעת בווליום שלא מאפשר לדבר בלי לצעוק. הגענו באחת עשרה. המקום היה עמוס לעייפה. הגיברת שקיבלה את פנינו יעצה לנו לשבת על פינות שסודרו בפינה מאחורי היושבים על הבר והבטיחה שהברמן יתייחס אלינו מיד כשנתיישב. כל זה לא קרה כמובן.בנוסף, כפי שציינה המורישה המקום היה עמוס בנות לעייפה; לא איזון הולם לפיק-אפ, או אולי, מומלץ לגברים שביננו. רק המוסיקה עשתה רושם מצויין. עזבנו ממש מהר והמשכנו לדרכינו.
• אליעזר קטן להפליא, צפוף לא פחות מהלובי (יותר?!). אנחנו לא מכירות את החניון החינמי הקרוב מהביקורת, כך שנאלצנו להתאמץ לפני הנחיתה. מי שקיבל אותנו יהה מאד מסביר פנים, אך לא יעיל בה במידה. המוסיקה היתה שמחה וגרמה לנו להעפיל לקומה השניה. כשהגענו אליה השלט שהיא מיועדת ל-30 מבקרים בשילוב עם זכרונותיי הטריים על סיום משפטו של ממציא שיטת הפל-קל גרמה לנו מיד לרדת למטה. ניסינו להדחק יותר פנימה. אחרי ששלושתינו נבהלנו (ואני לא מגזימה) ממישהי בגופיית פסים כתומה שעינטזה באושר, דחפה את כל מי שבסביבתה וצווחה בקול רם לקול השיר המתנגן החלטנו שוב ללכת, עם מחשבות לחזור ביום אחר מוקדם יותר.
• ואז גילינו שהפולה נפתחה מחדש. נכנסנו מיד למיזוג המצויין ולשולחן מרווח ופנוי שנראה שחיכה רק לנו. המוסיקה היתה רוב הזמן שמחה ומרקידה. המלצרית היתה שמחה ורוקדת. התפריט עבר הסבה לסושי בר (שהתגלה ברמה בינונית, אך סבירה בהתחשב בעובדה שאחרי הכל זה פאב). הכשלון היחיד של הערב היה (לא) להצליח לשכנע את מתושלח לעלות על השולחן שלנו / על הבר ולרקוד.