אבדתי את חיי. אני יודעת שכבר קיטרתי ואפילו כבר קראו לי נרגנת. בשבת מצאתי את עצמי לבד ונטולת חיים כמו אנשים שפעם לא הבנתי (ואולי אפילו קצת ריחמתי עליהם). הדכדכת כאן לא מהיום. אבל היום, עבר ועלה על גדותיו. היום היה יום רע במיוחד בהר. רע מספיק שהוא גרם לי לפתוח מודעות דרושים (אתר אתר, לא עיתון, לשם אין סיכוי לזרוק אותי אלא במקרים של הפסקות חשמל ארוכות בקנה מידה יבשתי). רוצה לומר שזה לא קרה לי כבר מעל שנה ונזכרת שתכף שנה לבלוג הזה וזה בטח קרה לי מתישהו כאן, אבל אין לי כח לבדוק. היום, נחשי, שם מלא נחשי סכין בגב, שהוא שמה הידוע בקרב חבריי (שלום חברים, אם פתאום הבנתם מי אני, קשקשה לקורא וחצי שלה, אנא ספרו לי על זה), עיצבנה אותי ברמות שאני די משוכנעת שטוב שלא היה לי כלי משחית אמיתי לידי. אני יודעת, העורב, יש ימים שבהם השם המפורש פשוט אומר כל כך הרבה יותר.

היום סגרנו עם המגוייסת השניה שלי, גייסתי לה באמת שני אנשי צוות מעולים ואינטיליגנטיים. כאלה עם פוטנציאל אמיתי (כן, בניגוד). אני מקווה בכנות שאת ההכשרה שלהם כבר לא אני אסיים.

כשאסיים את הפוסט הזה אני מתכננת לבחון ולחדד שוב את קורותיי שלא נתקלתי בהם הו כה מזמן ולשלחם מעל גלי ה.. (על מה רץ האינטרנט הזה בכלל?!). למעשה כשאני אסיים אני אכין לי גבינות לצד לחם ויין (בדרך הביתה היתה חנייה ממש ליד לחמים המצויינת והם פתחו אגף חדש עם גבינות). כן כן, יין, ככה, ממש לבדי. ואז אני בטח אצפה בחדשות. אבל אזזזזזזזז, אני אשפצר את קורותיי ואשלחם. כי אינוף איז אינוף. אם אין לי חיים לפחות שתהיה לי עבודה שגם משלמת טוב וגם מתייחסת אליי כמו לאדם אינטיליגנטי (כן כן, גם אדם וגם אינטיליגנטי - מסתבר שאף אחד מהחלקים לא טרוויאלי).

דווקא נפלאות יצא בסדר מכל היום הזה. מה נקרא וונדרס נבר סיז.

די אני עושה לעצמי כאב ראש כשאני כותבת ככה אנגליזית.

להתראות בשמחות (או בקיטורים, מה שיבוא קודם)

עדכונון

אני עצלנית ולכן לא שתיתי יין. הקורות עודכנו. החלטתי להתבשל בהם יום ולשלוח מחר.