| |
אנחנו בכיור ואנחנו נשארים בכיור |
כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הוסף מסר | 2/2008
elsewhere
אני כל כך עייפה. עייפה מהכל. לאות קוראים לזה, למרות שהאמת שאני גם פשוט נורא עייפה פיסית מכל חוסר השינה עם הקטנצ'יק החדש שמבלה פה את ימיו ולילותיי...
ראיתי עכשיו את שוקולד וכמו תמיד כשאני רואה סרטים על אאוטייסדרים אני שקועה עמוק בחיפושים העצמיים שלי משולבים ברחמים עצמיים לא דלים. אני לא בטוחה שאני יודעת לשים את האצבע על האירוע המכונן כי מעולם לא באמת השתלבתי באופן מושלם עם העולם מסביבי, אבל ללא ספק היו ימים שהיינו מסונכרנים טוב יותר, העולם ואני.
היום הצלחתי להביא את עצמי לשלוח עוד קצת את קורותיי לעולם לראשונה מאז תחילת ינואר. יש לי מחשבות על לעבור (דירה) למקומות מוזרים שאני לא אמצא את עצמי בהם. ואני לבד. נורא נורא לבד. הייתי אמורה לפגוש חברות היום וזה לא ממש הסתדר בסוף. ואתמול דווקא הסתובבתי עם מתושלח, אבל זה לא הפך את היום לבודד פחות. איש בארה"ב ומדבר איתי גם ברגעים אילו ממש ב-IM ורק מוכיח לי כמה אני לבד גם כשהוא לכאורה מנסה להיות שם. מתאפקת לא לקחת את עצמי ולנסוע לים ולבכות עד שאני אטבע בים דמעותיי כי כשאני אחזור לא תהיה לי חניה וגם כי תכף גם ככה בקושי אצליח לקום להר מחר. מוזר להיות בורגנית ומסודרת וכל כך לא מאופסת עם העולם בעת ובעונה אחת. ככה נראים אנשים מבוגרים שמאבדים את זה בסופו של דבר?
It's getting harder, please send chocolate
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
