והצורך שלי בבית בסביבות אפריל (אחרי שאחותי עוזבת). אז כלום לא ממש השתנה מאז, כלומר אני בדירה אחרת ועורגת לפרוייקטים יצירתיים מעט שונים... אבל אני עדיין בהר (מי היה מאמין? בטח לא אני), עדיין מחפשת את עצמי ובית (בכל מובן אפשרי כמעט) ואפילו מוצאת את עצמי בהרהורי "האם אני מתחרטת?" (לא! לפחות גם זה יציב). שוב מתכננת את הדיאטה של אחריי (היי, בשנה שעברה זה נגמר בלרדת 9 ק"ג). כל כך הרבה כבר דיברתי כאן על המקום שבו אני תקועה, הצורך בשינוי והמעגלים שאני עושה סביב עצמי. אפילו החלטתי החלטות שאני חוששת שאולי לא אעמוד בהן (אני מנסה לומר לעצמי שנעשו שינויים ונעשו אבל הם מינורים, כניראה שפשוט שוב איבדתי את חוט השידרה שלי וכמו שאפשר לראות כאן בקלות אני עסוקה כבר איזה יומייים בחיטוט עצמי; וגם שלושה שבועות הרחיקו אותי מכל מה שמעצבן/מפריע/מתסכל אותי/לי בהר).

היה חופש מעולה, מלא משפחה וחברים ומנוחה ומעט מידיי SQL ושליחת קורותיי (אבל מי באמת יכול להאשים אותי שזה לא my idea of fun לחופש). למעשה אפילו אני חייבת להודות שאפילו סדר פסח (כן אפילו כפול) עבר בטוב (כן כן, לא רק בשלום, מה שגם לא היה מובטח).

למעשה, בראשון בערב טסו כל הטסים לאי שם (אחרי מפגש פרידה מרגש אחרון בנתב"ג) ואז התחילה הבטלה האמתית. מתושלח ואנוכי תכננו לטוס השבוע ואפילו מצאתי לנו דיל חביב מאד לפראג, אבל מחלה אכזרית שתקפה את המתושלח מנעה מאיתנו את האפשרות להנות וכך נותרנו כאן וביתי זכה להערכה (וסידור מחדש של חלקים וכו'). וכך, פצחתי השבוע במרתון DVD לאור שינויי מזג האויר ותפיסותי (בשני בבוקר שוב עשיתי את הטעות והתמתחתי לי על הכיסא) וכך אני מוצאת את עצמי כרגע בעונה רביעית של הסופראנוס.

השבוע גם צברתי לי מודעות אליהן אני צריכה לשלוח "קחו אותי קחו" וחיפשתי דירות במקומות אף יותר מגוונים ומשונים מבשנה שעברה. מסתבר שאנשים מוכנים לשלם ממש הרבה כסף על מקומות שאני מוכנה אולי ובעיקום אף חד (מחשבתי יותר ממעשי, לפחות) לבדוק אופציות מגורים בהם. מה יהיה איתי מה?

הישרא היום מסרב להכיר אותי וגם כשהוא מזהה הוא טוען שאני זה לא אני (למרות שאני מלפנים) אחרי דקות ספורות. אני כותבת את הפוסט הזה ב-IE .IE אמיתי כי השועל שלי מסרב בתוקף להתקין IE tab בטענה שגרסת השועל שלי חדשה / ישנה מידי (כן, ניסיתי לשחק עם זה). אני כל כך מקווה שהוא יפרסם הכל, ממש לא שואפת לשידור חוזר של החיטוט העצמי המרשים שהדגמתי כאן הערב.

מחר היום האחרון ואני מתכוונת לנצל אותו בצורה מיטבית ומירבית (עוד לא החלטתי מה זה באמת אומר). איפשהו באמצע השבוע כבר הצצתי ומחכים לי למעלה מ-100 מיילים אמיתיים (או כך נראה) שאינם ממויינים אוטומטית לתיקיות ועוד אני לא ממש בטוחה כמה עשרות נוספים. על ציפרוניי לק ירוק מזעזע ששמתי היום ואני תוהה לרגע אם יחזיק מעמד עליהן עד ראשון ואם אני אחזיק מעמד איתו עד אז. מתחיל לחלחל לי שזה הסוף, אבל אני לא באמת אבין עד שבראשון אחנה בחנייה שלי בהר. אולי יותר טוב ככה. כאדם כן ומפוכח להפליא ברוב הזמן, אני מוצאת שהתכחשות למציאות היא לפעמים בריאה להפליא.

תוספת מאוחרת

איך יכולתי לשכוח... כבכל ביקור ניהלתי עם גיסי ואחותי את שיחת איפה תגורו/תעבדו אם תחזרו לכאן, איפה תגורי/תעבדי וכמה יהיה לך נפלא אם תעברי אלינו. אני חייבת להודות שזו הפעם הראשונה שממש יצאתי ממנה עם הרהוריי מעבר. מפחיד בעיקר. גם מדאיג קצת.