| |
אנחנו בכיור ואנחנו נשארים בכיור |
כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הוסף מסר | 5/2008
אני רוצה יותר. או פחות. אבל לא את זה. לפני 7 שנים ירדתי מהרכבת ובמקום להשאר בתחנה או ללכת בשביל שממנה אני מוצאת את עצמי כבר כמה זמן עליה בעל כורחי או אולי נגררת מאחוריה נאחזת בכל כוחי, נפצעת יותר ויותר מהאבנים שבדרך. זה מצברוח כזה והוא יעבור. אני יודעת שהוא בא בגלל שראיתי אותה ככה פתאום. כי שום דבר לא יצא בשישי. ובגלל שאחרי שהיא הזמינה אותי או אמר לי היום מה שהיא אמרה לו ואפילו לא היה לה את האומץ לומר לי בעצמה. אני יודעת שזה בגלל גודל המעשה שאני עושה עכשיו. ושאני לא שלמה איתו. ואני לא ממש יודעת איך לעשות שלמה. אני שכל כך טובה בלהחליט ולבחור. מנסה לומר לעצמי שזה כי זה מעשה שעושים בשניים וההוכחות העובדתיות של ניסיתי לעשות אותו כבר פעם לבד והייתי שלמה ומאושרת טופחות על פני. נזכרת באיך אחרי שנפרדנו הוא אמר כמה קשה לו חלום בלעדיי והזכיר לי כמה אני טובה בלחלום (לא רק ביחד). ומבינה שאבדתי איפשהו בבירגון את החלומות שלי. אפילו שם אין לי חלומות. רק תוכניות של קניות (עוד תחום שהפכתי לאומנות כחלק מהבירגון). לא חשבתי על משחק, או על אירוח, או על חדר העבודה המדהים שאפשר לעשות שם. לא על שולחן אור ולא על פרוייקטים מתבקשים. לא על החלון לנוף שממש מבקש. רק על כלים ומיכשור למטבח. מה קורה לי? יודעת שזה שהיא הבריזה לי שלשום למרות שזו כנראה באמת לא אשמתה. שאני עדיין חייבת לצאת לטיולים עם הכשכוש ולשים את המסיכה כי אין לי כח להסביר ואני מכירה כאן יותר מידי אנשים. ואני שונאת את העכשיו הזה. את עצמי ככה. ויודעת שאני במרחק איזון הורמונלי אחד, או אולי 5 ק"ג פחות, או יומיים רחוקים מההר שבהם אצליח באמת להתנתק. מרחק צביעת שיער אחת. או ראיון עבודה ממש טוב אפילו אם לא אתקבל. לא ממש רחוק. מרחק קניות שיעלו בקצת (באמת בקצת בקנה המידה החדש והמעוות שלי) את חשבון האשראי החודשי שיושב ברגע זה ממש על 1840.51 (אני משלמת ב-10) שהוא שיא אישי חדש וכשליש ממה שהוא היה בחודש שעבר (למרות שהוא כולל טיפול 15K לנסיך שקורה בערך פעם בשנה וחצי כרטיס טיסה לברצלונה). מנסה מיד לטפול את הכל על החיסכון ונזכרת בימים של להיות רעבים ביחד ועדיין להיות מאד מאושרים. לא. זה לא הכסף. הכסף הוא הרעה שממנה אני צריכה להשתחרר ולא להשתעבד לו עוד יותר. אולי זה קריז של מכורים אני שואלת את עצמי לרגע ופוסלת על הסף. אני רוצה להשתבלל. לא רוצה לחייך לאחרים. לא רוצה לתקתק עבודה בטירוף ולעמוד בכל הדד ליינים. לא רוצה לשחק ב-corporate או בחברים. לא רוצה לבקש עזרה. אני לא צריכה עזרה. אני צריכה שקט. אני צריכה זמן. אני רוצה את הדרך שלי מחדש. אני מחפשת לאיפה הלכתי לאיבוד וחשוב מזה לאיפה הלכה לה לאיבוד יכולת ההחלטה שלי רגע לפני שאני סוגרת מחוייבויות לשנים רבות קדימה. והשלווה. מאיפה הגיעה לה כמות הנוירוטיות הזו? אני רוצה להיות שם, או שם, רק לא כאן. כי כאן. הכאן והעכשיו האלה, זו לא אני בכלל.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
