אני תופרת שמלה. או לפחות מנסה לתפור, כי אני לא מוצאת את הניירת של המכונה שלא הפעלתי כבר שנתיים לפחות ומשהו בהשחלה שלי לא נכון כך שהחוט נקרע לי בתדירות תכופה מידי (ואני יודעת שזו ההשחלה ועדיין ללא מוצאת את הניירת כבר מאמש). במסגרת החיפושים נתקלתי ביומן שכתבתי פעם. מין ספר ריק עם כריכה קשה שקניתי שנים לפני שמצאתי את העוז לכתוב בו, בעקבות איזה סרט רומנטי מידי על יומנים (ספרים מרובים) שמוצאת מישהי בבית חדש שהם קנו ואיך היא חווה את חייה של מי שגרה שם לפניה. מאד אמריקאי. אפשר לסלוח לי. הייתי ילדה אז. לא בטוחה למה אני עדיין זוכרת את הטריגר. בכולופן יש בו דברים שכתבתי מה-20/4/92 ועד ה-15/12/95 ולוכד חלקים מעד כמה הייתי מעורערת וקיצונית פעם (זה הזמן להזכיר לעצמי שהיו גם תקופות מעורערות יותר בעברהיותר רחוק?!). אולי תזכורת לזה שלא תמיד היה טוב ואין באמת לאן להתגעגע. לפחות לא לשם. בעז חי שם ובועט ולא תמיד בדיוק החבר שנוח לי לזכור שהיה (כי זה הסוף שאחריו איבדנו קשר ועדיין). כל כך הרבה אנשים שהתחלפו אפילו בשלוש השנים האלה, ולפני, ומאז. לא זיהיתי חלק מהשמות בהתחלה (אבל השלמתי ככל שהתקדמתי ונזכרתי בכולם). לא זכרתי עד כמה כסף הציק לי בכל התקופה שלא הייתי עצמאית. היום אני רואה אותו כמובן מאליו ואולי שווה לראות את זה ולשים קצת בצד. ובעיקר לא זכרתי עד כמה ברחתי (מבית הוריי, מקשרים שהיו, מעבודות, מהלימודים שאני זוכרת כטוב כמעט טהור). מוזר איך הזכרון שלנו יוצר את התמונה שנוחה לנו ומוחק את כל היתר. איך אני זוכרת רק את הסוף של הפרידה מהשני. החלק שבו אני חזקה ונהדרת. איך מחקתי לגמרי שהוא קשור לבחירה של מה ללמוד ובעיקר איפה. עד כמה היתה לי נטייה להיות תלותית וגם כנראה היסטרית. ואבחנות-האשמות מאנשים שהכירו וידעו שאני עם אנשים שעושים לי רע ("לא נתת לפנק אותך היית עסוקה מידי בחבר שלך דאז ולסבול ממנו" וגם "רע עושה לך טוב"). באמת הייתי מהבחורות האלה? אני באמת עכשיו לא מאלה?

ועד כמה הייתי לבד. כל הזמן לבד. "לבד ורע לי, ואני אפילו לא יכולה להאשים את זה הפעם על תקופת המבחנים כי זה לא משהו שיעבר, לקח לי המון זמן להבין את זה, אבל הבדידות איתי ולתמיד".

והיום? גם היום אני לבד, רק שהיום הלבד שלי הפך להצהרת עצמאות, לחלק ממני שאני חוששת להפרד ממנו. אולי המשכתי רחוק מידי לקיצוניות השניה, אבל כרגע (על מי אני עובדת? כבר שנים) נוח לי איתה ואיתו.